תגיות

, , ,

גילוי נאות: בין השנים 2006 ל-2008 עבדתי כעורכת דין בסניגוריה הציבורית, ובמסגרת תפקידי ייצגתי, בין היתר, את עמדותיה של הסניגוריה בועדות הכנסת (בעיקר ועדת חוקה, חוק ומשפט) באשר להצעות חוק העוסקות במשפט פלילי. הרשומה הזו מבוססת על רשמים שאספתי אז לגבי הליכי החקיקה, ועל שיחות שניהלתי עם עמיתיי בסניגוריה לגבי הנושא.

——————————————–

סיפורו של חוק: כיצד פוצל חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין לשני חלקים? 

לפני כחודש וחצי, ביום האחרון לפני היציאה לפגרה, עבר בכנסת תיקון מס׳ 3 לחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין. התיקון עוסק בדרכים לשיקומם של עברייני מין במסגרת מאסרם. החוק עצמו, שקובע מגבלות ופיקוח על עברייני מין אחרי שסיימו לרצות את מאסרם, עבר כבר ב-2006.

ברשומה הזו אני לא רוצה להיכנס לדיון בחוק עצמו (מי שמתעניין מוזמן לקרוא מאמר שכתבתי עליו עם חגית לרנאו לפני כמה שנים), אלא להתייחס לחמש השנים שעברו בין חקיקת החלק הראשון של החוק (חלק הפיקוח) ובין חקיקת חלקו השני (חלק השיקום). כי חמש השנים הללו הן דוגמא למאפיין-עומק של החקיקה הפלילית בארץ, ולדרך שבה ההגדרות מה עולה כסף, ומה לא עולה כסף, מובילות להחמרה בענישה כדרך המרכזית להתמודדות עם פשיעה בישראל. בקצרה, אראה כיצד ההתעלמות מהעלויות הכלכליות של החמרה בענישה ויצירת עבירות חדשות מובילה באופן מבני להעדפת פתרונות פליליים על פני פתרונות שיקומיים או חינוכיים לבעיות חברתיות.

סיפורו של חוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין התחיל בתחילת שנות האלפיים, כאשר במשרד המשפטים החליטושצריך לחוקק חוק כדי להתמודד עם עבריינות חוזרת של עברייני מין (רצידיביזם), בדומה לחוקים שקיימים במקומות אחרים בעולם (ובעיקר בארה"ב). אחרי דיונים, הוגשה בשנת 2002 הצעת חוק שמציגה שילוב בין יצירת מגוון של תוכניות שיקום וטיפול לעברייני מין לסמכויות פיקוח ושיטור שנועדו לדחוף את העבריין לשתף פעולה עם השיקום המניעתי.

גם אחרי הגשת ההצעה, הדיונים המשיכו והתמשכו, אבל בסמוך לפיזור הכנסת ה-16 (2005), הם תפסו תאוצה במטרה לסיים את חקיקת החוק לפני פיזור הכנסת. בשלב הזה, כדי לחוקק את החוק בהקדם, החליטו לפצל את החוק לשניים: חלק הפיקוח, וחלק השיקום. ומכיוון שלחלק השיקום יש עלות תקציבית משמעותית, העבירו רק את חלק הפיקוח, במטרה להשלים את חלק השיקום במהרה לאחר מכן.

אבל, כמו שסיפרתי בהתחלה, ה"במהרה" הזה התמשכה לחמש שנים שבהם לא נחקק חלק השיקום. וגם זה קרה רק אחרי שהוגשו מספר הצעות חוק פרטיות בנושא (למשל ע"י ח"כ מיכאל איתן) במטרה להפעיל לחץ על הממשלה לקדם הצעת חוק ממשלתית.

פיצולו של החוק מעלה קושי מוסרי לא פשוט: מצד אחד, הכנסת מקדמת פגיעה חמורה בחירויות הפרט של עבריין המין באמצעות הטלת מגבלות משמעותיות עליו אחרי שסיים לרצות את מאסרו. מצד שני, לא ניתנת לו מנגד כל אפשרות להשתקם ולהפחית את מסוכנותו בדרך אחרת.

מה עולה כסף? – כיצד הגדרת התקציב גורמת להחמרה בענישה

סיפורו של חוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין הוא רק מקרה אחד לתופעה כללית של החקיקה הפלילית בארץ, שקשור לשאלה כיצד מגדירים מתי יש לחוק "עלות תקציבית".

כל עוד מדובר על החמרה בענישה, יצירת עבירות חדשות, או הטלת מגבלות על חשודים, נאשמים ומורשעים – הנושא התקציבי כלל אינו עולה על הפרק. על פי נסיוני, מעולם לא הגיע נציג משרד האוצר לדיון בהצעת חוק להחמרת ענישה, וטען כי אין להחמיר בענישה בגלל שהדבר ידרוש העלאה של תקציב השב"ס. למרות שברור שעלויות כאלה קיימות. על פי נתונים מארה"ב, כל שנת מאסר לאסיר בודד עולה מעל 20 אלף דולר. על פי אתר השב"ס, הסכום בישראל דומה, ועומד על 94,250 ש"ח (נכון לשנת 2002). אך אלו נותרות עלויות "שקופות", שאינן משפיעות על הדיונים בכנסת, שמתמקדים בסוגיה הפלילית לגופה בלבד: האם ההחמרה ראויה או לא. כך למשל, גם לגבי הצעות חוק פרטיות, לא נבחנת השאלה האם עלות ההצעה היא מעל 5 מיליון ש"ח לשנה, מה שיחייב את חה"כ המציע לקבל את הסכמת הממשלה (או לעבור בתמיכתם של 50 ח"כים).

לעומת זאת, דיונים שנוגעים בהקמת מערכי שיקום, או בסיוע לנאשמים (או לקורבנות פשיעה) – מוצגים כאשר לצידם מפורטת העלות התקציבית שלהם, ועל כן דורשות התמודדות עם מגבלות התקציב, באופן שמקשה מאוד על חקיקתם. דוגמא בולטת למצב הזה הייתה למשל במהלך חקיקת חוק איסור סחר בבני אדם (2006). בעיקרו, החוק קבע החמרה משמעותית בעונשם של סוחרים בבני אדם, וכן קבע מספר עבירות חדשות בתחום. באף אחד מן הדיונים בסוגיות הללו לא נדונה השאלה התקציבית. סוגיית התקציב התעוררה רק באשר לסעיפים ספורים בחוק, שביקשו להעניק סיוע משפטי ממשלתי לקורבנות סחר בבני אדם ולהעניק להם אשרות שהיה בישראל. ואכן, העלויות התקציביות הקשו ובלמו את החקיקה בסעיפים אלו.

דילמת הח"כ: איך החמרה בענישה הפכה לדרך המלך

העיוורון הפרלמנטרי באשר לעלויות התקציביות של החמרה בענישה ויצירת עבירת חדשות מוביל למה שניתן לכנותו "דילמת הח"כ": נניח שבפני חברת כנסת המבקשת להתמודד עם תופעה חברתית שלילית כלשהי עומדות שתי אופציות: האחת היא לאסור את הפעילות השלילית, ולקבוע עבירה פלילית בצידה. השניה היא להתמודד עם הגורמים להתנהגות השלילית באמצעות חינוך, שיקום, או מניעה. מכיוון שהח"כית יודעת שאם תרצה להקים מערך חינוכי או שיקומי היא תצטרך להתמודד עם הקשיים התקציביים ועם התנגדות האוצר, יש לה תמריץ משמעותי לבחור באפיק הפלילי, שבדר"כ יבטיח לה חקיקת חוק קלה ומהירה. כלומר – אפילו אם הח"כית שלנו היא תומכת של מדינת רווחה ובמקרה אחר הייתה מעדיפה לקדם פתרונות לא-פלילייים לקשיים החברתיים, נסיונה בכנסת מלמד אותה כי לקדם הצעות חוק חינוכיות-שיקומיות קשה פי כמה וכמה מאשר לקדם פתרונות פליליים.

כך, מוביל העיוורון החקיקתי באשר לעלויות המשמעותיות של הדרך הפלילית להעדפתה באופן מבני על פני דרכים שנעוצות בשיפור שירותי רווחה, למשל. וכל זאת, אפילו אם נסתכל רק על העלויות הישירות של הכליאה והשפיטה, בלי לשקול בכלל את העלויות החברתיות הרחבות יותר של קרימינליזציית-יתר בחברה, שגם אותן ראוי לשקול. אני סבורה, כי לו היו ועדות הכנסת ומשרד האוצר מחייבים את חברי הכנסת המציעים להציג את העלות התקציבית גם לגבי הצעות חוק כאלה, היה בכך כדי להוות גורם ממתן כנגד הנטייה האוטומטית לטעון להחמרה בענישה, ולהזכיר – לחברי הכנסת ולכולנו – שהמשפט הפלילי אינו תרופת-פלא.

Advertisements