תגיות

, , , ,

הסדרה הקומית "פולישוק", המשודרת בקשת, מתארת את קורותיו של רובי פולישוק (השחקן הנהדר ששון גבאי), פוליטיקאי נעים הליכות אך נעדר יכולות, בפוליטיקה הישראלית.[1] בעונתה השניה של הסדרה, ששידורה הסתיים לאחרונה, מתוארת התמודדותו של פולישוק על ראשות מפלגתו (מל"ל), ולאחר מכן, בבחירות לכנסת. את פולישוק מלווה גלרייה מגוונת של עוזרים ויועצים, ובראשם, קוזו אביטל (השחקן גיא לואל), יועץ פוליטי ממולח וחם-מזג, שיש הטוענים כי עוצב בדמותו של אלדד יניב, שותפו של שמואל הספרי, כותב הסדרה, להנהגת תנועת "השמאל הלאומי".

באחד מפרקי העונה השנייה, פולישוק, שהמרוץ שלו בבחירות סופג מהלומה אחר מהלומה, ונראה אבוד, מתעודד מתמיכה בלתי צפויה – ציבור הטוקבקיסטים. "אלי מהצפון", "מאוכזבת קדימה" וגם "מושחתים הביתה!" מצטיירים כתומכי מפלגת מל"ל ופולישוק ואינם מהססים להביע זאת באופן גלוי בעיתונות האלקטרונית. פולישוק עצמו מרגיש כי "הציבור מציף אותו באהבה", וכי "קורה משהו טוב" בקמפיין הבחירות. קוזו אביטל, היועץ הפוליטי, משבית מיד את השמחה. הוא לוקח את פולישוק לחדר הסמוך, שם מתגלה כי כל אותם טוקבקיסטים אוהדים הם עובדים בשכר של מפלגת מל"ל, היושבים סביב אותו שולחן, ומציפים את רשת האינטרנט ב-"טוקבקים אוהדים". כך, אותו הבחור, שהוא גם "מאוכזבת קדימה", גם "געגועי לרבין" וגם "עלי הנייטרלי", מקליד במרץ על המקלדת, מגיב על החלטת חברי מפלגת מל"ל לפרוש ולהקים מפלגה מתחרה. כך, "מושחתים הביתה!" מאחל לפולישוק איחולי בריאות והצלחה וכו'. פולישוק, כשעל פניו משוח פרצוף תדהמה תמידי, מופתע לגלות כי "לכל מפלגה יש כזה צוות תגובות", כי הטוקבקיסטים הם "מתנדבים" בשכר סטודנט, וכי הם מחלטרים גם בשורות הליכוד, ומי יודע באילו מפלגות אחרות…

"פולישוק" היא סדרה בדיונית. אך גם השקופית המוקרנת בסוף כל פרק, והמציינת באירוניה (לא כל כך) דקה, כי "תכני [התוכנית], אם בכלל, מבוססים על מקרים שקרו במדינות רחוקות שלא קיימות", אינה יכולה להסתיר את הזיקה לכאן ולעכשיו. מסתבר כי התופעה של העסקת טוקבקיסטים בשכר רווחת בעולם יחסי הציבור הישראלי (ראו גם –כאן). היא זכתה לבולטות כשהסתבר כי חברת החשמל העסיקה טוקבקיסטים בתשלום, שכתבו מאות טוקבקים מפרגנים לחברה ולעובדיה הבכירים באתרים הכלכליים. היא מתרחשת כל העת. כמו שנאמר – "כולם מכחישים, מתנערים והודפים, אבל בפועל הרשת מוצפת בתגובות 'מטעם'". עולם הטוקבקים הפוליטיים בתשלום נחשף לאחרונה בכתבה תחקיר נרחבת של ידיעות אחרונות.

אפשר לנסות לפטור את העניין באמירה שטוקבקים זה עניין שולי, ולחלופין, שאנשים יודעים להבחין בין טוקבק אותנטי לכזה שנכתב עבור תשלום. אני בספק. העובדה שכל אתר שמכבד את עצמו, מאפשר להגיב לכתבות המפורסמות במסגרתו מלמדת על העניין הרב שדפוס ביטוי זה מעורר. גם התפשטות תופעת הטוקבקים בתשלום מלמדת על המעמד שדפוס ביטוי זה רכש לעצמו. לכך נלווית העובדה כי לא באמת ניתן להבחין בין טוקבק בתשלום לכזה שאינו בתשלום. זו בדיוק הסיבה שיש שמוכנים לשלם סכומי כסף גבוהים למשרדי יחסי ציבור, שיטקבקו עבורם.

טוקבקים בתשלום מעוררים מספר בעיות. אתמקד באחת עיקרית – טוקבקים בתשלום מאפשרים לבעלי הון להשתלט על השיח הציבורי. יש המאמינים בשוק חופשי של רעיונות, שבו האמת גוברת על השקר. זה גם הנרטיב המוביל בפסיקתו של בית המשפט (ע"ע פרשת בכרי והסרט ג'נין ג'נין). הטענה היא כי אין מקום להטיל מגבלות על ביטוי שכן בסופו של יום, האמת תגבר על השקר. אני חושב שזו תפיסה תמימה. פעמים רבות אין שקר או אמת, אלא רק נרטיבים, שהמאבק להשלטתם עובר דרך ספינים תקשורתיים, יחסי ציבור אגרסיביים וגם, כן, טוקבקים בתשלום. מטאפורת השוק מניחה תחרות חופשית בין רעיונות שונים, אלא שבפועל התחרות אינה חופשית ואינה שיוויונית. יתרה מכך, גם כשיש אמת, וגם כשסופו של יום היא גוברת, היה מי שהרוויח מתקופת הביניים, והרוויח יפה. וכאן להון יש יתרון. ההון יכול לקנות ביטוי בתשלום. והרבה. ובביטוי, בניגוד לתפיסה הניצבת ביסוד אמונת האמת תנצח, כמות עושה איכות. די להזכיר כאן את תופעת העדר, שהינה הטייה קוגניטיבית מוכרת.

אז מה עושים? האמת, שהבעיה של ביטוי בתשלום היא רחבה ומורכבת. יש לה מופעים רבים. היא בולטת בעיתונות הכתובה. לא צריך גם ללכת רחוק מדי – אחרי הכל, מרביתנו עוסקים כעו"ד בביטוי עבור תשלום. נשאיר הסוגיה הרחבה לעת מצוא ונתמקד בטוקבקים בתשלום (טוקבקים בעברית, אגב, הם תגוביות). לגביהם, אחת הבעיות העיקריות היא העדר האותנטיות, ובמסגרת זו, הסתרת העובדה כי הטוקבק נכתב בעבור תשלום כספי והטעיית הקוראים. הקורא מניח כי הטוקבק נכתב באופן על-ידי אדם שביקש להביע באופן אותנטי את דעתו. הוא אינו חושב כי זה כתב את שכתב בעבור תשלום. גילוי עובדת ה"כתיבה עבור תשלום" תגרום גם לטוקבק הרהוט ביותר לאבד מקסמו. וכאן בדיוק אני סבור שהמשפט צריך להתערב. על המחוקק לקבוע חובה משפטית, המגובה בסנקציה פלילית ואזרחית, לפרסם כי טוקבק נכתב בעבור תשלום כספי. זאת, בדומה לכתבות מסחריות המתפרסמות בעיתונות הכתובה תחת הכותרת "מודעה בתשלום", או בדומה לפרסומות בטלוויזיה, המשודרות במסגרת הפסקות פרסומות, כשברור שהשידור נעשה עבור תשלום.

יטען הטוען כי רגולציה בדפוס זה פוגעת בחופש הביטוי. בטענה זו אין ממש. הרגולציה האמורה מאפשרת את הביטוי במלואו. היא אינה קובעת מה יכתב בטוקבק בתשלום. היא רק דורשת כי הקורא לא יוטעה. יטען הטוען כי רגולציה בדפוס זה פוגעת בזכותו של אדם לאנונימיות (גם ברשת האינטרנט), שזכתה למעמד בפסיקת בית המשפט. ראשית, ספק האם הזכות לאנונימיות חלה על אדם הכותב בשכר בעבור תאגיד עסקי. שנית, גם אם נכיר בזכות לאנונימיות בהקשר הנדון, הרי שכלל הרגולציה המוצע אינו פוגע בה כלל, שכן הוא אינו דורש את גילוי זהות המשלם. הכלל מסתפק באזכור כי הטוקבק נכתב בעבור תשלום, מתוך הנחה כי בכך יהיה כדי להוביל את הקורא לקרוא האמור ביתר חשדנות. לבסוף, גם אם נראה ברגולציה האמור כפוגעת בזכות היסוד לחופש ביטוי ובזכות לאנונימיות, אין ספק כי היא נעשית לתכלית ראויה ועומדת בכל מבחני המידתיות. בראש ובראשונה, היא מסייעת לקיום שוק אותנטי של ביטוי, היא פועלת כנגד רכישת ביטוי בכסף, ומפנה את הבמה לביטוי ממשי ואותנטי.[2]

ניתן לטעון כנגד ההצעה הנ"ל, ובצדק, כי קשה לאוכפה.  אני מסכים. לצד זאת, ניתן להניח כי העסקים הגדולים בישראל והמפלגות הפוליטיות ירתעו מהפרה בוטה של החוק, ודאי כשהדבר מהווה עבירה (ניתן להטיל האחריות הפלילית הן על המפרסם ועל המשלם). בנוסף, כלל רגולציה מהסוג האמור אינו מהווה סוף פסוק. ככל שלא יהיה בו להוביל לתוצאה המבוקשת, ניתן יהיה לעצבו מחדש, בבחינת נסיינות מינהלית (Administrative experimentalism).

מה אתן אומרות? מישהי מרימה את הכפפה ומנסחת הצעת חקיקה?

תודה לאדם שנער, על הערותיו המועילות לפוסט זה.

בינתיים ראיתי שעו"ד יהונתן קלינגר פרסם בבלוג המרתק שלו, Intellect or Insanity, פוסט העוסק בנושא טוקבקים בתשלום. מומלץ.


[1] יוצר הסדרה הוא שמואל הספרי. נטען כי הסדרה נוצרה בהשראת התוכנית הבריטית "The thick of it" ששודרה בשנת 2005 בערוץ BBC. ניתן למצוא קווי דמיון מסויימים גם לסדרה הנפלאה "כן, אדוני השר/ראש הממשלה", ששודרה אף היא בערוץ הבריטי.

[2] במדינות שונות בארצות הברית חוקקו חוקים האוסרים על שימוש בעובדים בשכר על-מנת לאסוף חתימות אזרחים הנדרשות כדי להגיש הצעה שתופיע במשאל עם. חוקים אלו נתנו עדיפות לתפיסה של דמוקרטיה ישירה שמעדיפה השתתפות אזרחית והתנדבותית על פני עבודה שכורה. בדומה, חוקי בחירות פוליטיים פדרליים מתירים תרומות של זמן מתנדבים ללא הגבלה אך מגבילים תמיכה פיננסית.

Advertisements