תגיות

, ,

שביתת הרופאים הסתיימה (לעת עתה), ומחאת המתמחים נקטעה (לפחות באופן זמני) ע"י פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, שקבע כי התפטרות קולטיבית אינה חוקית. מתמחים נוספים חותמים (בהדרגה) על מכתבי התפטרות שעתידים להיכנס לתוקף בסוף החודש הקרוב.

מצבם של הרופאים, ובעיקר של הרופאים המתמחים, כפי שנתברר בעקבות מחאתם, בכי רע. עומס בלתי נסבל, תורנויות רבות בחודש, ושכר אשר לחלוטין אינו הולם את השכלתם ואת אופי עבודתם. כך, למשל, מתמחה במחלקה בבית חולים מתחיל את יומו בסביבות שש בבוקר עד שעה חמש או שש בערב. בימים שבהם יש למתמחה תורנות, הוא יישאר בבית החולים עד יום המחרת, ובדרך כלל יסיים את המשמרת שלו בצהריים של אותו יום, ולפעמים גם אחרי (כמעט תמיד המתמחה לא ישן או ישן מספר שעות בודדות בלילה, בערך 2-3) במחלקות רבות מתמחים עושים שתי תורנויות בשבוע, לפעמים גם שלוש. מתמחים עובדים כל יום שישי, ופעמים רבות גם בשבת. יוצא שמתמחים רבים עובדים כ-350 שעות בחודש, שזה למעלה משתי משרות מלאות  ומרוויחים בממוצע כ30 שקל לשעה. כאשר מתמחים מסיימים את יום עבודתם הם מגיעים הביתה למספר שעות מועטות, שאותן הם מנצלים לרוב כדי לישון ולאכול לקראת יום העבודה הבא. כמובן, שבשעות הפנאי הם גם צריכים להתעדכן בתחום הרפואי שלהם.

המחאה החברתית, שבמסגרתה גם נכללה מחאת הרופאים, לרוב הומשגה במונחים כלכליים וחברתיים, ולא משפטיים (אמיר פז-פוקס כתב על זה אצלנו פה). בפוסט הקצר הזה אני רוצה לדון בנפקות משפטית אחת אפשרית של מאבק הרופאים, והוא שינוי דיני הרשלנות הרפואית לאור המציאות בה רופאים עובדים בישראל.

בקיצור נמרץ, אני רוצה לטעון שסטנדרט הרופא הסביר מציב רף בעייתי מקום שסבירות ההתנהגות המקצועית של הרופא לא נשפטת לאור המציאות היומיומית בה הרופא פועל אלא לפי מדד אובייקטיבי לכאורה שאינו מעוגן במציאות זו. כך,  למשל, אם רופא טועה במתן מרשם או טיפול בסוף משמרת של שלושים שעות, עובדה זו לא תילקח בחשבון בעת קביעת סטנדרט ההתרשלות, קרי חריגה מסטנדרט הרופא הסביר. במילים אחרות, יש פער בין רופא סביר אידאלי שפועל בתוך מערכת מוסדרת אשר שומרת על זכויותיו, לבין רופא סביר ישראלי שמתמרן במסגרת כמעט בלתי אפשרית.

ניתן להשוות את סטנדרט הרופא הסביר לתחומים אחרים. כך, למשל, בתחום התחבורה המדינה התקינה תקנות על מנת שהזהירות הסבירה תישמר בכביש. על פי תקנה 168 (א-)2 לתקנות התעבורה, נהג של רכב כבד וציבורי " לא ינהג בו יותר מ-12 שעות בכל תקופה של 24 שעות ולא יותר מ-68 שעות בכל תקופה של 7 ימים". בנוסף, על פי תקנה 168 (א-4) הנוהג ברכב ציבורי או משאית "לא ינהג יותר מ-9 שעות אלא אם הפסיק את נהיגתו לשעה לפחות אחרי נהיגה במשך 6 שעות רצופות אך לא יאוחר מאשר אחרי נהיגה במשך 8 שעות ו-30 דקות רצופות".  הטעם לחקיקה זו ברור. ישנן ראיות ברורות שמראות שאחרי נהיגה ממושכת יש עלייה חדה במעורבות בתאונות דרכים. מחקרים רפואיים גם הם מראים כי קיים יחס ישיר בין עלייה בשעות העבודה לבין ביצוע טעויות רפואיות רציניות.

מחאת הרופאים, ובכלל זאת מחאת המתמחים, נכשלה. אולם נשאלת השאלה האם, דווקא לאור כישלון המחאה, על המציאות העגומה להשתקף בקביעת סטנדרט הרופא הסביר. בסופו של דבר, הרופאים עצמם אינם אשמים במצבם. רוב בתי החולים הם ממשלתיים ועל כן המדינה היא זאת שקובעת את התקציב, השכר, והתקנים. ניתן אפוא לטעון כי דווקא משום כך אין לשנות את סטנדרט הרופא הסביר שכן הצבת רף גבוה יכולה להוות תמריץ למדינה לשפר את תנאי הרופאים כדי להקטין את העלויות הנובעות מתביעות רשלנות רפואית. עם זאת, במבט על, נראה שהמדינה מעדיפה לשלם פיצויים, שכן ככל הנראה במצטבר אלה נמוכים מדרישות הרופאים. ברור גם שבסופו של דבר הפיצויים באים לתת מענה לחולה שניזוק, וברור גם שזאת לא אשמתו של החולה שהמערכת הרפואית מתנהלת באופן שערורייתי.

יחד עם זאת, הרופא הסביר צריך להיות סטנדרט שכל רופא יכול לקיימו. אכן, זאת המשמעות של עוולת הרשלנות להבדיל ממשטר של אחריות חמורה או מוחלטת. אבל אם במציאות הישראלית הרופא הסביר לא מתפקד באופן "סביר", מדוע לטעון שהוא התרשל? מדוע להכתים אותו ולא את המערכת? יכול להיות, וזאת כבר ספקולציה, שדווקא התאמת סטנדרט ההתרשלות למציאות הישראלית תקדם את מאבקם של הרופאים. כך, למשל, כמה חולים היו מוכנים לחתום שהם מקבלים את תוצאות הטיפול הרפואי תוך ידיעה שהרופא המטפל בהם נמצא על הרגליים כבר מעל ל 20 שעות? כמה חולים היו מסכימים לחתום על מסמך לפיו הם מודעים לכך שהרופא המטפל בהם עובד כבר למעלה מעשר שעות ולכן הסיכוי לבצע טעות הנו גבוה יותר באופן משמעותי? יתכן, אפוא, (אם כי זאת טענה מאוד אופטימית) שדווקא התאמת סטנדרט הרשלנות למציאות הישראלית תוביל להתקוממות בקרב הציבור המטופל, מה שיתרום גם למאבקם של הרופאים על עתיד מקצוע הרפואה בארץ.

Advertisements