תגיות

, , , ,

בקרוב מחאת האוהלים תסתיים. מחאות ציבוריות אינן יכולות להימשך לעד. הציבור רוצה/נאלץ לחזור לשגרה. על-כן, יהא זה בעוד ימים, שבועות, או, לכל היותר, בעוד חודשים ספורים, המחאה תסתיים. מה יהיה ביום שאחרי?

חלופה אחת, והיא המתקבלת ביותר על הדעת, היא שמה שהיה, הוא שיהיה. המחאה תוליד הישגים. אלו יהיו הישגים מוגבלים. ומיד לאחר שוך המחאה, יתחיל הגל הנגדי. קבוצות האינטרס שייפגעו משינוי הסטטוס-קוו יתחילו לפעול. בעלי ההון, שלעת הזו נסוגו מחזית הבמה (האמנם? נסיגה טקטית?), ירכזו כוחות ומשאבים, ובדרכים שונות יפעלו להשבת הסדר הקודם על כנו. הציבור הרחב, שבינתיים יתפזר לו לעיסוקיו ולמטלותיו, לא יהיה שם כדי לעצור את חזרת המצב לקדמותו. ישובו, ואולי אף ביתר שאת, לחצי בעלי ההון על מקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת. ישובו קשרי הון-שלטון. ישובו החלטות המתקבלות בחדרי-חדרים, ללא מעורבות ציבורית. ותשוב חקיקה שמעדיפה אינטרסים של מעטים על-פני זכויות של רבים. יהיו שיאמרו, "זאת דרכו של עולם".

מוכרת בהקשר זה הדוגמא האמריקאית. בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, על רקע מחאה ציבורית נרחבת, הוקמו מספר גופי רגולציה, מתוך מטרה להגן (באמצעותם) על אינטרסים של הציבור הרחב. בשנת 1964 הוקמה הועדה לשיוויון הזדמנויות בעבודה; בשנת 1970 הוקמה הרשות להגנת הסביבה; בשנת 1973 הוקמה המינהלה לבטיחות ובריאות תעסוקתית ובשנת 1972 הוקמה הועדה לבטיחות מוצרי צריכה בשנת 1972. הקמת גופים אלו הייתה בוודאי הישג משמעותי. אלא, שבשנים שלאחר מכן, הישג זה נשחק. קבוצות אינטרס פרטי, ובפרט, התאגידים הגדולים, החלו עושים שימוש במשאבים העומדים לרשותם, להפחתת הרגולציה השלטונית ולעיצובה בדרך שתהלום האינטרסים של בעלי ההון. ממול, ניצב ציבור מבוזר, שלא היה מסוגל לשמר את ההישגים שהושגו. כשהציבור הרחב שואג, שאגתו נשמעת למרחוק. אלא, שהציבור שואג לעיתים רחוקות, ובתקופת הביניים, קבוצות אינטרס פרטי שוחקות עד דק את כל מה שהושג על-ידי הציבור הרחב.

האם יש דרך אחרת? דפני ליף, בראיון לעיתון הארץ, אמרה: "למחאה הזו אין סוף. היא יריית פתיחה למה שבתקווה ימשיך לחזית חברתית כמה שיותר רחבה, שתפקח שבע עינים על איזו ממשלה שלא תהיה ותוודא שהתוצאות ימשיכו להיות בשטח". כיצד ניתן להבטיח את המשך הפיקוח על הממשלה, את המשך שאגתו של הציבור?

יש כאלה שיטענו כי הפיקוח המיוחל על פעולות הממשלה הוא פועל יוצא של השינוי התודעתי, שהתחולל במחאה הזו (לדג', כאן כאן ו-כאן). אני מתקשה לחשוב על שינוי תודעתי, ללא שינוי מוסדי, קרי, עיצוב מוסדות שיבטיחו את האינטרס הציבורי גם בעתיד, כשרוחות המהפכה תתחלפנה ברוחות של שיגרה. עסקתי בכך בפוסט קודם, בו התמקדתי ברשות השופטת וביכולתה לפעול לקידום האינטרס הציבורי. אלא, שהרשות השופטת מוגבלת ביכולות הפיקוח המסורות לה, בהיבטים שונים. בין היתר, היא אינה יכולה ליזום הליכים אלא תלויה בצדדים שלישיים. כאן נכנסים לתמונה ארגוני החברה האזרחית (ארגונים חוץ-ממשלתיים, NGOs). ארגונים אלו, כדוגמת התנועה לאיכות השלטון (במישור תקינות פעולות השלטון), ארגון אדם טבע ודין (במישור הסביבתי) והאגודה לזכויות האזרח (במישור שמירת המדינה על זכויות האדם), הם בעלי חשיבות עצומה. באמצעותם הציבור הרחב מביע דעתו. באמצעותם הציבור הרחב מפקח על פעולות הממשלה והכנסת, ומבטיח כי אלו יקדמו את האינטרס הציבורי ולא את האינטרסים של קבוצות אינטרס פרטי.

אלא, שארגונים אלו נאבקים כל הזמן על קיומם. הם סובלים ממחסור תקציבי קבוע. מחסור זה מגביל את יכולתם לשמור על האינטרס הציבורי. כיום ארגונים אלו אינם זוכים לתמיכה מהמדינה ואף אינם זוכים לתמיכה מבעלי ההון הפרטי, שכן הם פועלים כנגד האינטרסים שלהם. פעמים רבות שמעתי מבעלי תפקידים בארגונים אלו ואחרים את המשפט – יש נושאים רבים שהיינו רוצים לעסוק בהם, ושהם בעלי חשיבות רבה לציבור, אלא שאנו חסרי משאבים. כוח האדם המצומצם העומד לרשותנו ומשאבינו המוגבלים אינם מאפשרים לנו לעסוק בכך. בתחומים רבים, בעלי חשיבות עצומה, ארגוני החברה האזרחית אינם עוסקים כלל. בתחומי רגולציה רבים השדה פרוץ לשיח בין הרשות הממשלתית המפקחת לבין הגופים המפוקחים ללא מעורבות של החברה האזרחית. כך, לדוגמא, על אף שהציבור נרעש מכל עלייה במחיר החשמל, אין ארגון חוץ-ממשלתי העוסק בפיקוח של רשות החשמל על משק החשמל בכלל, ועל חברת החשמל בפרט. על אף שהציבור מתרעם על עמלות הבנקים, אין ארגון חוץ-ממשלתי העוסק בפיקוח המפקח על הבנקים על המערכת הבנקאית; וכדומה.

מה ניתן לעשות?

במישור המיידי, יכול כל אזרח "לאמץ" NGO מסויים ולתרום לו מדי שנה סכום כסף מצומצם. מספיק ש-400,000 משתתפי ההפגנה ביום שבת יתרמו כל אחד 100 ₪ בשנה לאחד מארגוני החברה האזרחית בכך שתקציב ארגונים אלו יגדל בשיעור ניכר ביותר (40 מיליון ₪ בשנה). על-כן, אמצו לכם ארגון וראו בכך תוספת שולית ביותר למס המשולם על-ידכם מדי שנה למוסדות המדינה, והמבטיח פיקוח הולם על מוסדות אלו, ושימוש יעיל יותר בכספי המיסים ששילמתם.

במישור העקרוני, וכאן אני מתמקד רק בארגוני חברה אזרחית העוסקים בפיקוח על גופי הרגולציה השלטונית, ראוי לדרוש מהמדינה לתמוך בארגונים אלו. מוכרת בהקשר זה הטענה כי אין מקום לתמיכה של המדינה בארגונים חוץ-ממשלתיים שכן כך תוכל הממשלה להשפיע על סדר היום של ארגונים אלו, ותעוות את שיקול הדעת שלהם. לכך מספר פתרונות אפשריים.

פתרון אחד הוא להעביר את כספי התמיכה באמצעות גוף מקצועי, שיחלק הכספים בהתאם לקריטריונים אובייקטיבים שייקבעו על-ידו. זאת, בדומה לות"ת, האחראית על תקצוב המוסדות להשכלה גבוהה, והנהנית מעצמאות מהדרג המיניסטריאלי. זהו פתרון לא פשוט, לאור החשש ממעורבות הממשלה בדרך פעולת ארגוני החברה האזרחית.

חלופה שניה, מורכבת מעט יותר,[1] היא לחלק לציבור "שוברי תמיכה" בארגוני חברה אזרחית. כל אזרח  (מעל גיל מסויים) יקבל שובר תמיכה בשיעור כספי מסויים (נניח ₪50). הוא יוכל לקבוע לאיזה ארגון חברה אזרחית, מתוך רשימה שתקבע על-פי פרמטרים מקצועיים ועל-ידי ועדה אובייקטיבית, לתרום השובר. בדרך זו ניתן לקדם תמיכה דמוקרטית בארגוני החברה האזרחית, ללא מעורבות של הממשלה. בנוסף, בדרך זו ניתן יהיה להבטיח כי המשאבים יועברו לארגון האפקטיבי ביותר, המקדם בצורה הטובה ביותר את האינטרס הציבורי. להסרת הספק, התמיכה תינתן רק לארגוני חברה אזרחית שיפעלו לפיקוח על גופים שלטוניים, ושיעמדו בקריטריונים מסויימים של איכות (היקף פעילות) ובמגבלות מסויימות (הגבלת שכר לבעלי תפקידים בכירים). על-מנת להגביל האפשרות לתמוך בארגונים קיקיוניים, אפשר לקבוע כי רק כאשר התמיכה בארגון עברה רף מסויים, הוא יקבל התמיכה הכספית. בנוסף, ארגוני החברה האזרחית שיקבלו תמיכה מכוח הסדר זה יהיו כפופים לפיקוח של מבקר המדינה. אף זו חלופה מורכבת, אך יש בה פוטנציאל של ממש.

יטען הטוען כי חלופה זו תסייע בעיקר לארגונים המשקפים את דעת הרוב. זו טענה נכונה. עם זאת, אין בה בהכרח פסול. חלופה זו מיועדת לתת מענה למה שזכה לכינוי "כשל הגנת הרוב" (ראו מאמרו של אייל בנבנישתי בנושא).  ביטוי זה מבטא אותם מצבים בהם האינטרסים של רוב הציבור נסוגים מפני אינטרסים של קבוצות אינטרס פרטי, המסוגלות ביתר קלות לרכז משאבים ומאמצים על-מנת להשפיע על המדיניות הציבורית. מכוח חלופה זו, ארגוני חברה אזרחית המבקשים לייצג את הציבור הרחב יזכו לתוספת תקציבית משמעותית, ויהוו חוד החנית בהתמודדות עם לחצים של קבוצות אינטרס פרטי.

חלופה שלישית, היא הקמת רשות עצמאית, שאינה תלויה בגורמים הפוליטיים, ושתפקידה לפקח על הרגולטורים השלטוניים. רשות שכזו תוודא כי גופי הרגולציה פועלים בהתאם לחוק, בשקיפות, במידתיות, ובאחריותיות ואינם "נלכדים" על ידי בעלי אינטרס פרטי. רשות שכזו תהא מתוקצבת במלואה מתקציב המדינה. בעתיד אעסוק בהצעה לרשות מסוג זה ביתר הרחבה. מכל מקום, בישראל פועלת כבר היום המועצה הישראלית לצרכנות, שהינה חברה ממשלתית. עם זאת, המועצה רואה תפקידה העיקרי כטיפול בתלונות צרכנים, והגם שהיא מציינת שתפקידה כולל "ייצוג האינטרס הצרכני מול האינטרסים המסחריים החזקים במדינה" מיעטנו בשנים האחרונות לראות את המועצה מעורבת בסוגיות רגולטוריות מרכזיות. דוגמא בריטית לגוף דומה, שמצוי כיום בסכנת סגירה עקב קיצוצים תקציביים, היא Consumer Focus.

אלו רק מחשבות ראשוניות על שינויים מוסדיים שראוי כי ייערכו על-מנת להבטיח כי הישגי המחאה, ככל שיושגו, יישמרו. אשמח לשמוע על רעיונות נוספים.

תודה לאדם שנער ולאירית בלאס על הערותיהם לפוסט זה.


[1] המבוססת על הצעה בהקשר שונה שהועלתה על-ידי ברוס אקרמן בספרו The Decline and Fall of the American Republic.

מודעות פרסומת