תגיות

, , , ,

בין המחאה החברתית והאמנה החברתית

כשפרופ' גליה גולן ניתחה את המחאה החברתית במונחים של האמנה החברתית, נשמתי עמוק והמשכתי לעסוק במחויבויות המיידיות הנובעות משלושה ילדים קטנים בקיץ. כשחבריי באגודה לזכויות האזרח פתחו את מכתבם לוועדת טרכטנברג בכותרת "האמנה החברתית שבבסיס הדרישה לצדק חברתי" הבלגתי, שכן חברות קודמת לדיונים סופיסטים, וכך גם כאשר ארגון רבנים לזכויות אדם חתמו את התנגדותם (המוצדקת) להחייאת תוכנית ויסקונסין בקביעה שהעברת שירותים חברתיים לידי זכיין פרטי מהווה הפרה של האמנה החברתית בין האזרח למדינה. ארי שביט, אורי אבנרי, ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ, ד"ר עופר סיטבון והמכון לאסטרטגיה ציונית יצאו בקריאה לנסח אמנה חברתית חדשה, ויו"ר הכנסת מנסה להרגיע את הרוחות, ומסביר שהממשלה עובדת כעת על ניסוח (ניחשתם) אמנה חברתית. אבל כשיאיר לפיד פרסם את העקרונות שלו לאמנה חברתית, תוך קריאה לציבור להשלים את המלאכה, הבנתי שהשיח סביב מושג בעייתי זה כבר הגיע למאסה קריטית.

כידוע לרבים, הפופולאריות של האמנה החברתית חייבת את תחייתה המחודשת לג'ון רולס. התיאוריות המוקדמות של האמנה החברתית, מבית מדרשם של הובס, לוק ורוסו, יצרו תשתית תיאורטית ששמה לה למטרה להצדיק את כוחה של המדינה ואת החובה הפוליטית-מוסרית של אזרחיה לציית לדברה. מאתיים שנה מאוחר יותר הושגו מטרות אלו באופן כה מוצלח עד שניסוח תיאוריה פוליטית כדי להצדיקן תהווה השחתה של זמן ושל יערות הגשם. לעומת זאת, בחינה של האופן בו תתנהל המדינה ושל העקרונות שינחו את חלוקת המשאבים (כח, עושר, זכויות) במסגרתה – אלה עומדים במוקד של ויכוח ער ונוקב, כפי שהמחאה הנוכחית מדגישה. במובן זה, התיאוריה של רולס – האמנה החברתית בגרסתה המודרנית, אמורה לאפשר בחינה של הלגיטימציה של המוסדות החברתיים והכלכליים הקיימים.

אין צורך ואין אפשרות לחזור כאן אפילו על עיקרי תורתו של רולס. נדלג ישר ללב העניין והוא שבניית התורה סביב מסך הבערות מובילה אותו לעיגון מרכזי של עיקרון השוויון. למעשה, השוויון אצל רולס הוא מרכיב כה מרכזי הן בתנאים ליצירת האמנה החברתית הרולסיאנית והן בתוצר שלה עד שרונלד דבורקין הצביע על כך שלמרות שהתיאוריה בכללותה חשופה לביקורת מכיוונים מגוונים,

it cannot be denied in the name of a more radical concept of equality, because none exists.

אבל, אם כך הדבר, חשוב לשאול אם המטפורה של האמנה החברתית משרתת או פוגעת ביכולת השכנוע של הטיעון הרולסיאני. לכאורה, האמנה החברתית מבוססת על חוזה, וחוזה משמעו הסכמה והעדר כפייה, ועל כן – לגיטימציה. אלא שהסיפור אינו כה פשוט. ערכים אלו, יש לזכור, הולמים חוזה אמיתי, בעוד שהאמנה החברתית היא, לכל היותר, חוזה היפותטי. הלגיטימיות של החוזה מושגת מכיוון שאדם חתם עליו, הסכים לעיקריו, ולא בגלל שעיקרים אלו ראויים. האמנה החברתית, לעומת זאת, אינה "אמנה" כלל,  משתמעת או אחרת. היא פשוט ניסוי מחשבתי. משום כך יש מקום לביקורת העוקצנית המופנית ולפיה האמנה החברתית של רולס אינה שווה את הנייר שהיא אינה כתובה עליו.

אז שיח האמנה החברתית לא מועיל. אבל האם הוא מזיק? לצערי, התשובה היא כן. הסיבה לכך היא שהזרם הרולסיאני של האמנה החברתית הוא לא השחקן היחיד בזירה. כותבים כג'יימס ביוקנן ודייויד גוטייה רואים את האמנה החברתית לא רק כניסוי מחשבתי המאפשר בחינה של הגינות המבנה החברתי-כלכלי-מדיני, אלא כקנה מידה נורמטיבי לבחינת היחסים בין אדם לרעהו ובין אדם למדינה. אפשר גם לציין שבאופן מוצהר, התשתית הפילוסופית-היסטורית שלהם היא זו של ג'ון לוק המדגישה ומאדירה ערכים מאד מסויימים: אינדיווידואליזם, קניין וחופש (ובכלל זה – חופש חוזים). ואם הזכרנו את לוק, כדאי להסב את תשומת הלב לכתיבתו על סיוע לעניים. ב"הצעה לרפורמה של חוק העניים" משנת 1697 מצא לוק את האשם בגידול ברמות העוני דווקא בשיעורי הילודה הגבוהים בקרב העניים וב"רפיון במשמעת והשחתת המידות". לפי הצעתו, סיוע לעניים צריך להינתן רק לאחר שילדים מעל גיל שלוש יופרדו מהוריהם כדי לאפשר לאמהות ולילדם לעבוד.

כעת, על אף הפיתוי לראות את העמדה של לוק כאנקדוטה של אכזריות המנותקת מהקשר תיאורטי, חשוב להדגיש שהיא ניזונה היישר מהזרם הליברטריאני של האמנה החברתית. זרם זה אמנם משתמש בעקרון השוויון כנקודת מוצא (starting gate) אבל בעשותו כן, כדברי Brian Barry, הוא עוטה על הסטטוס קוו את "גלימת הלגיטימיות בהליך של מיסטיפיקציה" ומשרת את התפיסה הליברטריאנית לפיה צדק הוא בעצם יתרונו של החזק. השימוש בעיקרון השוויון, לפיכך, נעשה רק כדי לצאת ידי חובה. כדברי לוק עצמו:

Virtuous citizens seem to prosper; the poor, then, must be mostly vicious.

כולנו התחלנו בנקודה שווה, כך אומרים, וכעת כיצד ניתן לבוא בטענות (או להטיל מס) על מי שפשוט הצליח יותר? נשמע מוכר?

אבל כאן אנו מגיעים לנקודה הקריטית. בגירסה הליברטריאנית של האמנה החברתית (נדגיש: social contract), יש קשר הדוק בין זכויותיי לבין חובותיי. ההדדיות החברתית דומה מאד להדדיות החוזית, במובן הצר והמוחשי, בבחינת: "ייתנו – יקבלו; לא ייתנו – לא יקבלו". ליברטריאנים יהיו מוכנים שהמדינה "תעניק" רק בתנאי שהאזרחים "ייתנו". אלא שכמובן הדרישות ל"נתינה" עמומות הן. מה נדרש? שירות צבאי? לא לעבור עבירה פלילית? הצהרת נאמנות? עבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה? להביא הרבה ילדים לעולם? מעט ילדים?

ניתן לראות את המרחק הרב שעברה האמנה החברתית: מניסוי מחשבתי המוחל על כלל החברה והמדגיש את הרווחה של החלשים ביותר, אנו מוצאים "כמעט חוזה" אשר השכבות החלשות ביותר מוחזקות כמי שחתמו עליו. כך, תוכניות רווחה לעבודה (תוכניות "ויסקונסין"), הוצדקו במקרים רבים כחלק מ"האמנה החברתית" החדשה. תגובתו של חבר פרלמנט בריטי היתה חדה וברורה: an abuse of power in an abuse of language.

והנה, דווקא המאמר של פרופ' גולן, המדבר על אמנה חברתית ש"הופרה", וכן זה של עו"ד רוני סודובניק, אשר תומך באופן מוצהר במטרות המחאה, מגלמים את הבעייתיות בשיח זה. בתביעתן לנסח את כשלי המדיניות החברתית והכלכלית במונחים של "הפרת חוזה", מקרבות (באופן פרדוקסלי) גולן וסודובניק את שיח הצדק החברתי אל עבר השיח הניאו-ליברלי. הטחת ביקורת בממשלה תוך שימוש ב"הפרת האמנה החברתית" פותחת פתח למדינה להחזיר באותו המטבע. למעשה, בזמנים שאינם עת מחאה, לא האזרחים מטיחים במדינה שהיא הפרה את האמנה החברתית, אלא המדינה/ממשלה מסבירה לאזרחים מסויימים שהם הפרו את האמנה, ועל כן נשללות מהן זכויות. במילים אלו ממש ("הם הפרו את האמנה החברתית") מוצדקת שלילת זכות ההצבעה מאסירים על ידי הוגי דעות ועל ידי בתי משפט בארה"ב.

ככל שהמודל החוזי הופך למרכזי יותר בהסדרת היחסים בין האזרח לבין המדינה נפתח מקום גדול יותר לשחיקת זכויות באופן שיצמצם את מהותן ולמעשה – לשינוי מהותי של תפיסת האזרחות ושל היחסים בין האזרח לבין המדינה.

מודעות פרסומת