היום, הראשון לספטמבר 2011 מתחילה לה בשעה טובה שנת הלימודים תשע"ב ומה יותר מתאים מאשר פוסט העוסק במורים ותלמידים.

Amy Hestir Student Protection Act
במדינת מיסורי, נכנס לתוקפו לפני כשלושה ימים (28.08.11) תיקון לחוק SCS/SB54. מטרת החוק לגונן על ילדים מפני מורים העלולים להטרידם או לנצלם מינית ולמנוע סיטואציות שהתרחשו בעבר, בהן מורים שקיימו קשרים בלתי הולמים (inappropriate contact) עם תלמידים התפטרו עקב גילוי הפרשה אך שבו לעבודה חינוכית בבי"ס אחר.

סעיף 162.069 לחוק קובע כדלקמן:

SECTION 162.069 – By January 1, 2012, every school district must develop a written policy concerning teacher-student communication and employee-student communications. Each policy must include appropriate oral and nonverbal personal communication, which may be combined with sexual harassment policies, and appropriate use of electronic media as described in the act, including social networking sites. Teachers cannot establish, maintain, or use a work-related website unless it is available to school administrators and the child's legal custodian, physical custodian, or legal guardian. Teachers also cannot have a nonwork-related website that allows exclusive access with a current or former student. Former student is defined as any person who was at one time a student at the school at which the teacher is employed and who is eighteen years of age or less and who has not graduated.

ובתרגום חופשי –

החל מן הראשון לינואר 2012 מוטלת על כל מחוז חינוכי החובה לנסח כללי התנהגות כתובים בכל הנוגע לתקשורת בין מורים ואנשי צוות לבין התלמידים. על נייר העמדה להתייחס גם לתקשורת אישית ראויה, מילולית ושאינה מילולית, ולשימוש הראוי במדיה אלקטרוניים, כולל אתרי רשתות חברתיות. מורים אינם רשאים ליצור, לתחזק או לעשות שימוש באתר הנוגע ללימודים אלא אם הוא זמין ונגיש גם למינהל ביה"ס ולאפוטרופוסיו של הילד. בנוסף, מורים אינם רשאים להשתמש באתרים שאינם נוגעים לעבודתם החינוכית, במידה ואתרים אלו מאפשרים להם נגישות פרטית (בלעדית/אקסקלוסיבית) לתלמידיהם בהווה או בעבר. תלמיד לשעבר מוגדר כאדם שבזמן מסוים בעבר היה תלמיד בבית הספר בו מועסק המורה, שטרם סיים את חוק לימודיו ושהינו בן 18 שנים או פחות.

במילים פשוטות – חברות בין מורים לתלמידים ברשתות חברתיות המאפשרות תקשורת "פרטית" (כדוגמת צ'ט או הודעות) הינה עבירה על החוק. מכאן שמורים ותלמידים אינם יכולים לעקוב אלו אחרי אלו בטוויטר ואו להיות חברים בפייסבוק. מטרת החוק כאמור לעיל ברורה – למנוע תקשורת אישית פרטית בין מורים לתלמידים במטרה למנוע ניצול לרעה.

לכאורה, תקשורת בדפים ציבוריים הגלויים לכל ברשתות החברתיות מותרת, אך על מנת לאפשר תקשורת בדפים הציבוריים/ על גבי הקיר חייבים להיות "חברים" האחד של השני. לחילופין, שני הצדדים צריכים להיות "חברים" של צד ג' כגון דמות ידועה.

הוויכוח שהתעורר בעקבות החוק
נציג המדינה כריס קלי שתמך והעלה את החוק לדיון, טען שהחוק אינו מונע ממורים לתקשר עם תלמידיהם באמצעות פייסבוק או רשתות חברתיות אחרת אלא מונע מהם תקשורת פרטית בלבד. יחסים בלתי ראויים מתקיימים כשישנן הזדמנויות לכך והחוק מבטל את ההזדמנות הקלה הזו ליצירת יחסים בלתי הולמים. "אני רוצה שההורים ובתי הספר יוכלו לראות את התכתובת" והוסיף כי גם ארגון החירויות האזרחיות האמריקני (ACLU) וגם ארגון המורים נתנו את תמיכתם לחוק. לדבריו, החוק לא נועד לדכא או לעצור את התקשורת בין המורים לתלמידים; אולם אם נושא מסוים הוא נושא בעל חשיבות, האינטרנט אינו המקום לדון בו. "תקשורת חשובה אינה אמורה להתקיים בטוויטר"

ארגון החירויות האזרחיות מכחיש את תמיכתו בחוק ואף נקט עמדה אופוזיציונית רשמית. לעמדתם לשון החוק מחייבת מחוזות חינוכיים ליצור ניירות עמדה האוסרים על מורים בצורה גורפת להשתמש בפייסבוק או באתרים אחרים המאפשרים תקשורת פרטית בין מורה לתלמיד. למרות שככל הנראה יוזמי החוק לא התכוונו ליצור חוק כה דרקוני, זו הסיטואציה כעת ויש לשנות את לשון החוק. בניסוחו הנוכחי, לדעת ה – ACLU החוק מטיל הגבלה בלתי חוקתית על המורים.

גם המורים, מביעים את הסתייגותם מהחוק. לדידם, במסגרת תפקידם הם שואפים להתקרב ולהגיע אל התלמידים ולצורך כך הם צריכים להבין ולהיות חלק מעולמם של התלמידים המשתמשים כיום בעיקר ברשתות החברתיות על מנת לתקשר ביניהם (וראו גם כתבה מעניינת בנושא שהופיעה לפני מספר ימים (תמר רותם, "ילדים דיגיטליים בעולם אנלוגי", קפטן אינטרנט, 28.08.11). בעוד החוק נועד לגונן על הילדים מפני הטרדות מיניות או ניצול מיני מצד המורים הרי תיאורטית הוא עלול למנוע מן התלמידים לשוחח עם אנשי חינוך העשויים לסייע להם להתגונן מפני אנשים הפוגעים בהם בקרב בני משפחתם או מכריהם ואף להתערב ולהפסיק תגרות מילוליות בין התלמידים ברשת.

השלכות ותהיות:
כשקראתי על החוק הזה עלו בדעתי המון מחשבות ותהיות –

הראשונה שבהן נוגעת לעצם קיום החוק – האם באמת הנושא ראוי להיות מוסדר בחוק? או שמא מטרת החוק האמיתית היא להעלות את הנושא למודעות ולהביא לפיתוח מדיניות בכל הנוגע להתנהלות רצויה של מורים ברשתות חברתיות.

שנית, סעיף החוק הוא כללי ומעורפל ולא קובע הנחיות ברורות למעט איסור התקשורת "הסמויה מן העין" ברשתות החברתיות. יצירת ניירות העמדה ואכיפתו של החוק נתונים להתנהלות הפנימית של כל מחוז חינוכי. כיצד ייאכף חוק שכזה? האם רשימות החברים של כל אחד מהמורים תהיינה חשופות לבדיקת המפקחים או שמא בתי הספר יהוו יחידות אחריות לניטור מערכות היחסים? הלא יש כאן פגיעה ברורה בפרטיותם של המורים. או שמא רק כשתעלה תלונה על הפרק בנוגע ליחסים בלתי הולמים, ייבדק הדבר ובמידה והיו יחסי "חברות וירטואליים ברשת החברתית" ללא קשר לתלונה עצמה, הרי נעברה עבירה.בפועל, ישנן עדויות רבות דווקא להצקה והטרדה למורים ברשתות החברתיות כולל קבוצות "בואו נשרוף את הכיתה"; או "אני שונא את המורה…. (שם כלשהו)", הפלא ופלא, לא רק מצד תלמידים אלא אף מצד הוריהם וראו כאן וגם כאן

למרות שלכאורה איסור החברות ברשת החברתית "מגונן" גם על המורים מפני הטרדות מקוונות, הרי שבפועל תלמידים עדיין רשאים מבחינה חוקית לפתוח קבוצות בפייסבוק כגון אלו שהוזכרו לעיל ולעלוב במורים בעוד לאחרונים אין כל זכות מוקנית להתגונן באותו מרחב ולעיתים אף אינם מודעים כלל לעלבונות המוטחים בהם.

בנוסף, עולה השאלה, האם לא ניתן להחיל את הרציונל העומד בבסיס החוק גם על בעלי מקצועות אחרים רופאים- חולים; פסיכולוגים – מטופלים ועוד וכפי שכבר הוזכר לעיל, האם אנו באמת זקוקים להסדרה חוקית בהקשר או שמא רק הסדרה אתית ואו חינוך להתנהלות מקוונת בעלת גדרות וסייגים.

חשוב לציין שהחוק אינו חל על יחסי מרצים –סטודנטים אלא רק על יחסי מורים ותלמידים קטינים כך שמרצים וסטודנטים עדיין יכולים לערוך פרויקטים לימודיים מבוססי רשת מבלי לחשוש. מאמר חדש למדי מעלה שסטודנטים שעקבו אחרי המרצים שלהם בטוויטר והיו חשופים לציוציהם החברתיים והאקדמיים גם יחד העריכו את מידת המהימנות של אותם מרצים במידה רבה יותר בהשוואה לסטודנטים שנחשפו אך ורק לציוצים אקדמיים של מרציהם. (Kirsten A. Johnson, "The Effect of Twitter Posts on Students' Perceptions of Instructor Credibility", Learning, Media & Technology, 36(1) 2011)

לסיכום
לדעתי, באופן עקרוני, נושא היחסים המקוונים בין מורים לתלמידיהם אינו אמור להיות מוסדר בחוק מדינה אלא בהנחיות אתיות, מקצועיות או ארגוניות. מה גם שמרבית המורים מבינים אינטואיטיבית שיחסי חיברות בינם לבין תלמידיהם אינם נאותים ונמנעים מכך, למרות שגם תלמידיהם וגם הם עצמם חברים באותה רשת חברתית (ושאלת החברות של ילדים קטנים ברשתות החברתיות היא סוגיה סבוכה הדורשת דיון נפרד). יתרה מכך, חוק זה מתייחס נקודתית לנושא ההטרדה או הניצול המיני של ילדים ולא להשלכות של עצם קיומם של יחסי מורים – תלמידים ברשתות חברתיות, היות וההשלכות הן נרחבות יותר וחלות גם על המורים ולא רק על התלמידים.

באיחולים לכל ילדי ישראל לשנת לימודים מוצלחת, פורה, מעשירה ומעצימה

מודעות פרסומת