תגיות

, , , , ,

זה לא מכבר מלאו חמש שנים למתן פסק הדין בפרשת יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006)). למי שלא מכיר נספר בקצרה, כי במסגרת פרשה זו נקבעה על ידי בית המשפט העליון דוקטרינה פסיקתית לפסילת ראיות, אשר תכליתה "הגנה על הגינות ההליך הפלילי וטוהרו". בהתבסס על דוקטרינה זו, זוכה הנאשם בפרשת יששכרוב מעבירות של שימוש בסמים, בשל אי מתן הודעה בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין.

דוקטרינה זו יושמה אף במסגרת ע"פ 1301/06 עזבון המנוח אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.2009), שם זוכה נאשם (לאחר פטירתו) בשל פסילה של הודאתו בעבירת רצח, אשר הושגה לאחר שמדובבים הניאו אותו מלהיפגש עם עורך דינו. אך לא בכל המקרים נתקבלו טענות דומות. במאמרו מהעת האחרונה, הביע פרופ' בועז סנג'רו ביקורת על יישומה המצומצם של הלכת יששכרוב:

על רקע כל כך הרבה שיקולים… המוצבים על ידי בית המשפט אל מול זכויותיו של הנאשם אשר הופרו – כיצד ייתכן שאי פעם יפסלו הודאה? אפשרות אחת – כשמדובר במשפט ישן נושן, שהסתיים לפני כעשור, עסק בעבירה קלה והנאשם כבר ריצה את עונשו… – עיינו ערך טוראי יששכרוב. אפשרות שנייה, כשאמנם מדובר בעבירה חמורה, אך הנאשם כבר הלך לעולמו – עיינו ערך יוני אלזם ז"ל… שהרי המנוח כבר לא יכול להטריד אותנו בעבירות נוספות.

על רקע זה, ניתנה לבית המשפט העליון לאחרונה הזדמנות נוספת לעצב את היקף הלכת יששכרוב, וזאת במסגרת ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.8.2011).

בפרשת פרחי הסכים המערער לתת דגימת רוק לשם הפקת ראיית DNA, וזאת על מנת לבחון קשר אפשרי שלו לתיק הרצח של עו"ד ענת פלינר. טרם מתן הסכמתו, הצהירה המשטרה כי תעשה שימוש בדגימה אך ורק לעניין חקירת תיק הרצח, אך לאחר הפקתו, פרופיל ה-DNA של המערער היה נראה מוכר לאנשי המשטרה, אשר בניגוד להתחייבותם, השוו אותו לפרופילים שנאספו בנוגע לעבירות אחרות. הדבר הוביל לזיהויו של המערער (ברמת התאמה של "אחד ללמעלה ממיליארד") כאחראי על ביצוע שורת עבירות מין.

הפרקליטות הייתה מודעת לבעייתיות שבהשגת ראייה זו. באת כוחה אף הצהירה בבית המשפט המחוזי, כי ראייה זו לא תשמש כראייה בתיק. תחת זאת, ביקשה המדינה לבסס הרשעתו של המערער על ראיות שהושגו בעקבותיה – (1) פרופיל DNA מבדל סיגריה שעישן המערער במהלך מעצרו; (2) איכון מכשיר הטלפון הנייד של המערער בסמוך לזירות הפשע; (3) תיאורו (הכללי) של התוקף על פי עדויות המתלוננות; (4) ראשית הודאה של המערער בפני חוקריו.

במוקד הערעור בבית המשפט העליון עמדה שאלת השפעת אי קבילותה של ראיית ה-DNA האמורה על קבילות שורת הראיות הנגזרות לעיל. חוות הדעת המרכזית נכתבה על ידי השופט א' לוי, אשר קבע כי ראיית ה-DNA שניטלה בחקירת תיק הרצח לוקה באי חוקיות המחייבת לפסול אותה, וזאת חרף חומרת העבירות בהן מואשם המערער. השופט לוי המשיך וקבע, כי יש לפסול אף את ראיית ה-DNA שהופקה מבדל הסיגריה, וזאת מכיוון "שזיקתה לראיה הפסולה הינה כה הדוקה" והיא הופקה על מנת "להלבין" את ראיית ה-DNA המקורית. על אף כי גם יתר הראיות הושגו אך ורק בעקבות "סיבוכו" של המערער בשל ראיית ה-DNA, לא מצא השופט לוי מקום לפסול אותן, תוך שהמערער מורשע על בסיסן. השופט דנציגר הצטרף לדרך ניתוחו האמורה של השופט לוי.

השופטת חיות לא הסכימה לקביעתם של יתר השופטים, לפיה יש להבחין בין הראיות הנגזרות השונות, וזאת שכן לטעמה הזיקה בין כל אחת מהראיות הנגזרות לבין ראיית ה-DNA מתיק הרצח הינה אותה זיקה. על אף האמור, לא פסלה השופטת חיות את קבילות הראיות, וזאת בשים לב, בין היתר, לחומרת העבירות בהן המערער מואשם.

מספר הערות לגבי פסק הדין בפרשת פרחי:

ראשית, קשה להתעלם מהפער בין הרטוריקה בפסק דינו של השופט לוי לבין התוצאה הסופית של הרשעת המערער. כך, בעוד השופט לוי מביע ביקורת על אי החוקיות, שהייתה כרוכה בהשגת ראיית ה-DNA, ובעוד הוא מציין כי חומרת העבירה שבה מואשם המערער אינה צריכה להוות שיקול לעניין קבילותה, הרי בסופו של יום הורשע המערער. פער זה בין הרטוריקה לבין התוצאה מקבל משנה תוקף, בהתחשב בכך כי על פני הדברים, חומרת אי החוקיות בהשגת הראייה בפרשת פרחי (הפרת התחייבות מפורשת של המשטרה) גדולה מהחומרה שהייתה בפרשת אלזם (ניסיון להניא נאשם להיפגש עם עורך דינו). ניתן אף אולי לומר כי חומרת העבירה בפרשת פרחי (עבירות מין) פחותה מזו שבפרשת אלזם (רצח). אך בעוד בפרשת אלזם זוכה הנאשם (שכבר נפטר), בפרשת פרחי הוא הורשע. לכן, עדיפה בעיניי עמדתה של השופטת חיות. בניגוד לשופט לוי אשר ניסה ליצור אבחנה בין הראיות השונות (אבחנה אשר לטעמי בצדק לא נתקבלה על ידי השופטת חיות), השופטת חיות מציגה בצורה חדה את שיקוליה, שחור על גבי לבן, ואינה מהססת לומר כי אין בכוונתה לשחרר עבריין מין סדרתי;

שנית, חוות דעתו של השופט לוי מדגישה ומחדדת, לטעמי, את הבעייתיות הטמונה בכך כי השופט המכריע בקבילות הראייה, הוא השופט הדן בתיק העיקרי (כך היה בבית המשפט המחוזי, וכך היה אף בבית המשפט העליון). כאמור, ראיות ה-DNA – אשר לדעת השופט לוי עצמו הושגו באופן פסול – הראו בצורה מוחלטת כי המערער אשם. בנסיבות המיוחדות של פרשת פרחי, יש בסיס לסברה, לפיה השופט הדן בתיק יתקשה לערוך ניתוק בין ידיעתו המוחלטת כי מדובר באדם אשם לבין ניסיונו לערוך ניתוח משפטי קר ונקי של יתר הראיות. יש אף שאולי ירחיקו לכת ויסברו, כי אין משמעות להלכת יששכרוב, אשר תכליתה "הגנה על הגינות ההליך הפלילי וטוהרו", אם המותב הדן בתיק יודע מבראשית כי הנאשם – אשם.

Advertisements