תגיות

, , ,

מבוא

לפני כשבוע פורסמו בכלי התקשורת הידיעות אודות מותו של איש מחלקת החדשות בגלי צה"ל – עדי טלמור. הלה גילה חודשים ספורים קודם לכן בשל כאבים עזים בחזה כי לקה בסרטן הריאות וכי נותרו לו חודשים ספורים לחיות. בצר לו ובסבלו כי רב החליט טלמור לפנות לסיועו של ארגון דיגיניטאס השוויצרי המסייע לחולים סופניים להתאבד.
לנושא הסבוך רגשית, אתית וחוקית של המתות חסד התוודעתי עת שימשתי כעוזרת המחקר של פרופסור רפאל כהן – אלמגור, שהינו אחד מהחוקרים המובילים בתחום. זהו נושא שכמעט ולא עולה על סדר היום הציבורי בשל רגישותו הרבה.זהו נושא המזכיר לנו את שאנו מדחיקים רוב הזמן, את עצם היותנו בני תמותה.
אולם דווקא על רקע המחאה החברתית הרחבה הנוגעת בזכות הבסיסית לחיים בכבוד, עורר מותו של עדי טלמור קולות רבים שהתייחסו לזכותו של האדם להחליט החלטות הנוגעות למותו כמו גם לחייו "בארץ אפילו למות בשקט לא נותנים…." (ראו לדוגמה כאן ו- כאן)

ראשית, הבה ונבהיר כמה מונחים

המונח הבסיסי בתחום הוא Euthanasia – אותנזיה (מיוונית) שפירושו המילולי הוא מיתה יפה.
יש להבחין בין המתת חסד או אותנזיה פעילה הדורשת פעולה אקטיבית של המתה כמו הזרקת רעל; לבין אותנזיה פסיבית המכונה גם מוות בכבוד והימנעות מהארכת חיים. דוגמה רווחת לכך היא הימנעות מלכתחילה מחיבור ואו ניתוק החולה ממכשירים המאריכים באופן מלאכותי את חייו כגון מכונת לב-ריאה.

הדין הנוהג בעולם

אותנזיה פעילה (בסיוע רופאים) היא עבירה על החוק במרבית מדינות העולם למעט מדינות בודדות כדוגמת הולנד בלגיה ולוקסמבורג. מדינות אחרות מאפשרות המתת חסד בפועל אף בהיעדרו של חוק, לעיתים בעקבות פסיקות משפטיות. כך לדוגמה, בסין מתירים השלטונות בשלב האחרון של המחלה הסופנית בתנאי שהחולה ביקש זאת באופן רשמי. ביהמ"ש העליון של קולומביה התיר המתת חסד של חולים סופניים בתנאי שהחולה נתן את הסכמתו המוקדמת לכך. מדינות רבות אחרות כדוגמת יפן, שבדיה, צרפת ספרד וגרמניה מתירות קיום פרקטיקה של המתת חסד פסיבית
דווקא שוויץ אליה נסע טלמור לסיים את חייו אינה מאפשרת אותנזיה פעילה ומחייבת את מעורבותו הפעילה של החולה בתהליך ההמתה / התאבדות. החוק השוויצרי אינו מאפשר להזריק חומר ממית לאדם ללא מעורבותו, ידיעתו ואישורו.
כמו כן, הוא מתיר את פעילותם של ארגונים "מסייעי המתה". סעיף 115 לחוק השוויצרי, מתיר לאדם לסייע לאדם אחר להתאבד, בתנאי שאינו עושה זאת ממניע אנוכי. העובדה שהחוק אינו מחייב מעורבות של רופא בתהליך ובנוסף, מתיר להמית בדרך זו גם אנשים שאינם אזרחי שוויץ תרמו להפיכתה של שוויץ "למדינת המתות החסד" העולמית.
החוק נכנס לתוקפו כבר בשנת 1942, אך רק בשנות ה-80 נקבע התקדים המשפטי המתיר לפרש אותו כרשות להפעיל ארגונים המסייעים בהמתה. כיום פועלים בשוויץ כמה ארגונים ועמותות כגון "Exit" (המספקת את השירות רק לאזרחים שוויצרים) ודיגניטאס.

הדין הנוהג בארץ

לפני כחמש שנים נכנס לתוקפו חוק החולה הנוטה למות, התשס"ה – 2005 המסדיר את דרכי הטיפול בחולה הסופני. ביסוד החוק ניצבת פשרה בין שתי תפיסות ערכיות – עקרון קדושת החיים ועקרון כבוד האדם (רצונו של חולה חשוך מרפא שחייו לא יוארכו באופן מלאכותי). החוק מאפשר לאדם החולה במחלה סופנית, שתוחלת חייו המוערכת על ידי רופא שהוסמך לכך, אינה עולה על שישה חודשים (גם אם יטופל בכל האמצעים הקיימים) לדרוש שלא יאריכו את חייו באמצעים מלאכותיים. כמו כן החוק מאפשר לאדם העומד בדרישות החוק (שהוזכרו לעיל) להתאשפז בבית חולים לשם קבלתו של טיפול פליאטיבי (שלא במשולב עם טיפול תרפויטי שמטרתו לרפא ולא להקל) שיקל עליהם לשאת את המכאובים הכרוכים במחלתם (במילים אחרות – הוספיס).

אולם החוק מותיר לקונות רבות.

כך לדוגמה החוק אינו מתייחס לחולים חשוכי מרפא שתוחלת חייהם עולה על שישה חודשים אך הם סובלים ייסורים וכאבים קשים; לחולים שתוחלת חייהם אינה ניתנת להערכה (חולי ALS, חולי ניוון שרירים) או לחולים המצויים במצב של צמח במשך שנים רבות וסיכויי החלמתם אפסיים.

בנוסף, לרוב נמנעים הרופאים ממתן קביעה פורמלית מחייבת בדבר תוחלת חייו הצפויה של חולה (למרות שמדובר בהערכה סטטיסטית ולא אינדיבידואלית) וכתוצאה מכך מסוכל יישום החוק גם במקרים המצויים בתחולתו. (אליהו מצא, "תיקונים נדרשים בחוק החולה הנוטה למות", יולי 2011)

זאת ועוד, החוק נותן מענה חלקי בלבד לבקשתו של החולה שחייו לא יוארכו באמצעים מלאכותיים. החוק מאפשר הימנעות מטיפולים רפואיים שהחולה דורש שלא לקבלם כדוגמת הקרנות, טיפולי כימותרפיה, דיאליזה ועוד אולם הוא אינו מתיר הפסקת מתן טיפול רציף שכבר הוחל בו כדוגמת ניתוק ממכונות הנשמה שכן פעולה זו שקולה לפעולת המתה אקטיבית.

נשיא העמותה הישראלית ליל"ך – לחיות ולמות בכבוד כבוד השופט בדימוס מצא גורס כי החוק אף הרע את המצב מפני שעובר לחוק יכלו חולים לפנות לקבלת סעד שיפוטי מבית המשפט והשופטים נטו לייחס משקל רב לרצונו ולסבלו של החולה. כך ניתנו גם צווים שהתירו את ניתוק החולה ממכשירים מאריכי חיים. כיום עם הסדרת הסוגיה בחוק, עולה תחילה שאלת סמכותו של בית המשפט ובשלב השני שיקול דעתו להעניק סעד שיפוטי שלא במסגרת החוק. השופט מצא רומז לבחירתו בגישה אקטיביסטית שיפוטית על פיה משהתיר החוק מחוץ לגדר תחולתו קשת רחבה של חולים חשוכי מרפא, זכאי בית המשפט להעניק להם סעד משפטי כבעבר. (אליהו מצא, "כבוד החולה ומגבלות החוק", ינואר 2008).

לסיכום

חוק החולה הנוטה למות, תשס"ה – 2005 נסמך כבסיס תחיקתי על הוראות חוק Death with Dignity Act שהתקבל במדינת אורגון בשנת 1998. אולם בין החוק הישראלי לחוק האורגוני, שאומץ בינתיים גם על ידי מדינות נוספות בארה"ב, קיים הבדל משמעותי. בעוד החוק באורגון מכיר בזכותו של חולה סופני שתוחלת חייו אינה עולה על שישה חודשים לקבל מידי רופא מוסמך (בהתקיים תנאים מסוימים) מרשם לקבלת סם ממית שיאפשר לו להקדים ולסיים את חייו בנטילת הסם במו ידיו; החוק הישראלי מתיר לחולה הנוטה למות אך ורק את הזכות לסרב לקבל טיפול שמטרתו להאריך את חייו בצורה מלאכותית (אליהו מצא, "תיקונים נדרשים בחוק החולה הנוטה למות", יולי 2011). הצעה לתיקון החוק המבקש לאמץ הסדר דומה להסדר הנוהג באורגון, אשר הוגשה על ידי חבר הכנסת לשעבר חיים אורון נדחתה על ידי הכנסת עוד בשלב הדיון הטרומי בהצעה (אליהו מצא, "תיקונים נדרשים בחוק החולה הנוטה למות", יולי 2011).

בהיעדר פתרון חוקי בארץ, ייאלצו עוד חולים רבים לחפש להם מזור בשוויץ וחבל שכך. בברכת בריאות שלמה וחיים ארוכים ומלאים

מודעות פרסומת