ברוח המהפכה החברתית הבאה עלינו לטובה, פוסט זה עוסק באחת הסוגיות הביזאריות של המשפט הישראלי, והיא סוגית "היתר עסקה". או במילים אחרות: איך נוצר המצב המשפטי שבו כל אחד מאיתנו לא חייב להחזיר לבנק את הלוואה שלקח.

  סיפורנו מתחיל לפני כחמשת אלפים שנה לערך, בתקופת התורה. שם נקבע, בשלוש הזדמנויות שונות, כי אסור ליהודי להלוות בריבית. הציווי המקראי בעניין זה הוא ברור וחד-משמעי. אולם, המציאות הכלכלית מתברר, חזקה יותר מכל צו תנכ"י, והצורך באשראי ובקבלת הלוואות הביא ליצירת מנגנון יהודי-משפטי ייחודי בשם "היתר עסקה", העוקף למעשה את האיסור בדין תורה לגביית ריבית.

  על פי המנגנון המתוחכם אשר נוצר על ידי חכמינו במאה ה- 17, הצדדים להסכם הלוואה חותמים על מסמך נוסף, "היתר עסקה", אשר מבהיר וקובע כי הסכם ההלוואה שנערך בין הצדדים אינו הסכם הלוואה אלא בעצם הסכם שותפות.

  "היתר העסקה" קובע כי המלווה העניק ללווה כסף להשקעה, כך שהצדדים הם בעצם שותפים לעסק. אם העסק מצליח, אז הלווה מחזיר למלווה את חלקו, בתוספת הרווח המוסכם (ובמקום ריבית קוראים לזה רווח). אבל מה קורה כאשר העסק נכשל ? במקרה שכזה 'היתר העסקה' קובע כי הלווה לא חייב לשלם ריביות וגם לא להחזיר מחצית מהקרן, שהרי המלווה הוא שותף שהפסיד את חלקו –  וזאת בתנאי שהלווה נשבע כדין לכך שהעסק באמת הפסיד.

  "היתר העסקה" מדגיש ומבהיר, בלשון מפורשת, כי גם אם בהסכם בין הצדדים קובע שמדובר ב'הלוואה' וגם אם ההסכם בין הצדדים מורה על החזר הלוואה ותשלום ריביות, למרות כל זאת אין חובה להחזיר את הלוואה ואין חובה לתשלום ריביות, שכן מדובר בהסכם שותפים בלבד.

  וודאי תשאלו, מה הקשר בין תקנה הלכתית מהמאה ה- 17 לימינו אנו ? ובכן עד היום, יהודי דתי אינו יכול לקחת הלוואה מהבנק, אם לבנק שלו אין "היתר עסקה" רבני. כתוצאה מכך, כל הבנקים בישראל מחזיקים ברשותם "היתר עסקה" למתן הלוואות מן הסוג האמור.

   חלק מסניפי הבנק תולים לראווה על הקיר הסניף, את "תעודת ההכשר" שלהם למתן הלוואות. מתברר שיש אפילו מוסד שכזה, שנקרא "ועד הפיקוח להשקעות ופיננסיים" של בד"ץ ירושלים:

    מוסדות פיננסים רציניים אחרים מפרסמים ברשת את התעודה שלהם מהרבי, המאפשרת להם להעניק אשראי: [http://www.meretz-inv.co.il/hebrew/heter-iska.html], [http://www.newchannels.co.il/iska.html].

   נניח כעת כי הקורא, או לקוח שלו, חייבים לבנק 100,000 ₪ – ומן הסתם, חלק ניכר מהחוב לבנק הן קנסות, הפרשי ריבית וריבית-דריבית שצמחה על החוב המקורי, כולם אסורים על פי דין תורה. ניגשתם לבנק וקיבלתם ממנו העתק של "היתר עסקה" של הבנק – המסמך של הבנק עצמו שאומר שאין תוקף להסכם ההלוואה ואין תוקף לדרישות הריבית של הבנק. נניח ומסמך זה נמצא כעת  בידכם. האם למסמך הדתי הזה יש תוקף משפטי מחייב בישראל של היום?

   ניתן היה לצפות שהבנקים בישראל ינסו להתנער ממסמך שכזה שקובע שאין תוקף להסכמי ההלוואה ולדרישות הריבית שלהם – לטעון כי זהו מסמך דתי בלבד שנועד רק לפתור בעיה הלכתית קדומה.

  אבל המלכוד של הבנק הוא כזה, שאם הבנק יטען  כי "היתר העסקה" הוא מסמך דתי בלבד ואין לו תוקף משפטי מחייב, יהודים דתיים לא יוכלו לקחת הלוואות מאותו הבנק ולא יוכלו להיות לקוחות של אותו הבנק. לכן, אם חולפת שמועה לפיה יש בעיה ב"היתר עסקה" של הבנק, הבנק ימהר להצהיר בתקשורת כי "היתר העסקה" שלו הנו מחייב כדת וכדין, ותקף משפטית לכל דבר ועניין.  הבנקים אינם יכולים לטעון – ובתי-המשפט אינם יכולים לקבוע – כי אין תוקף משפטי ל"היתר העסקה". ואכן, בפעמים הספורות שסוגיה זו נידונה בפני בתי המשפט, נקבע במפורש כי להיתר העסקה יש תוקף משפטי מחייב. [ת"א (ת"א) 1024/86, המ' (ת"א) 5317/86  בנק המזרחי המאוחד נ' צבי טישלר, תש"מ (2) 35].

  מכאן יוצא שלכאורה, על פניו ומבחינה משפטית-עיונית, אין תוקף משפטי לכל הסכמי ההלוואה של הבנקים בישראל, ואין תוקף משפטי לכל דרישות הריבית של הבנקים בישראל.

  נו, אז אפשר באמת לא לשלם לבנק ? התשובה היא כמובן שלא. בתי-המשפט בישראל לא יכולים להצהיר כי "היתר העסקה" אינו מחייב, אבל בכל המקרים שנידונו עד היום, בתי-המשפט מצאו אמתלה משפטית כלשהי לדחות את טענת הנתבע המנסה להתנער מחובו לבנק בהסתמך על "היתר העסקה".

  תירוץ אחד לדחיית הטענה לפטור מן החוב, הנו שלפי ההלכה היהודית על הלווה להישבע על שיעור הפסדיו, והיות והנתבע לא נתן שבועה על שיעור הפסדיו, הוא לא זכאי להגנת "היתר עסקה" [פס"ד טישלר לעיל]. עד כמה זה מוזר שבית-משפט בישראל, במאה ה- 21, דורש מנתבע להישבע על טענותיו ? ובניגוד לחוק לתיקון דיני הראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה), תש"ם-1980.

  מה שעוד יותר מוזר זה שבדרך-כלל גם אין שום צורך בשבועה של הנתבע על שיעור הפסדיו, כי אין מחלוקת בין הצדדים על שיעור ההפסדים (שהרי הפסדי הלווה מפורטים במסמכי החשבון שלו בבנק עצמו, ומכאן יש הודאת בעל-דין על גובה ההפסדים). למרות שאין מחלוקת בין הצדדים לגבי שיעור החוב, בית המשפט עדיין דורש מן הנתבע להישבע על כך, ואי-השבועה גוררת אי-עמידה בתנאיו של "היתר העסקה" [ת"א (ת"א) 26037/95 בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ נ' גולד, פ"מ, תש"ס (3) 34].

  עד היום, בכל ניסיונות ההתגוננות מפני תביעות בנקים בהסתמך על "היתר עסקה", בית המשפט אישר את תוקפו המשפטי של "היתר העסקה", אך יחד עם זאת קבע שלא ניתן לעשות בו שימוש במקרה הספציפי.

  ביני לביני אני תוהה מה יהיה דינו של לווה פיקח (ורשע) אשר יקפיד לגשת בכל ראש חודש עברי אל סניף הבנק שלו, וישבע בנוכחות שני עדים כשרים, לגבי מלוא שיעור הפסדיו.

   שיהיה בהצלחה בעסקים ושבת שלום…

עדכון: והנה דוגמא לרלבנטיות של הדברים: מחקר: האג"ח של שטראוס והחברה לישראל אינן כשרות.

Advertisements