תגיות

, , , , , , ,

ברשומה שהתפרסמה אתמול התייחס ד"ר אמיר פז-פוקס להעדר דרישות משפטיות במסגרת מחאת האוהלים. הוא אף העלה שלוש הצעות קונקרטיות (קידום חוק יסוד: זכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות; ביטול השימוש בחוק ההסדרים; וחקיקת מסגרת בתחומים ספציפיים). הגם שעיסוקו של אמיר בדרישות משפטיות, הן מופנות במהותן כלפי הרשות הפוליטית, קרי, הממשלה והכנסת. בכך הוא אינו חורג מהקו המתווה על-ידי מובילי מחאת האוהלים, המפנים הטענות והדרישות בעיקר כלפי הרשות הפוליטית. זאת גישה נכונה. הרשות הפוליטית היא המופקדת על קביעת סדרי העדיפויות במדינה ובידה הכוחות, הסמכויות והמשאבים להיענות לדרישות מובילי המחאה, כולן או חלקן. לצד זאת, מתעוררת השאלה מה ניתן לדרוש מהרשות השופטת, במסגרת המאבק (יתכן אגב כי הביטוי "לדרוש" אינו מתאים, ונכון יותר לומר מה ניתן לצפות מהרשות השופטת).

ריסון שיפוטי. היה והמחאה תוליד שינויי מדיניות בתחומים  שונים, הציפייה היא כי בית המשפט ינהג בריסון שיפוטי ולא יפגע בהישגים אלו. לצורך כך, בית המשפט עשוי להידרש לפרש בצמצום זכויות יסוד כדוגמת זכות הקניין וחופש העיסוק, ולנקוט בגישה מרחיבה בכל הנוגע לסמכויות המסורות לרשויות השלטון. עידו באום התייחס לכך אתמול בעיתון דה-מרקר, במאמר דעה שעסק בפסק-דינו של בג"ץ, שדחה לאחרונה הדרישה להרחיב פריסת מערכת "כיפת ברזל" באזור הדרום. הוא מציין:

אז איפה ניצוץ התקווה [בפסה"ד האמור] מבחינת המחאה החברתית? בשתיקה. כוחות כלכליים אדירים עומדים מול מארגני מחאת האוהלים: תאגידי ענק שרווחיהם עלולים להיחתך, בעלי הון שאחזקותיהם עלולות להתפצל וקבוצות אליטה שמקורות עוצמתן עלולים להתערער. אם וכאשר תחליט הממשלה על שינוי סדרי העדיפויות הלאומיים כדי לממש את דרישת העם ל"צדק חברתי" יציפו כוחות הכוח הללו את בג"ץ בעתירות כנגד פגיעה בזכויות הקניין ובזכויות חוקתיות אחרות. בג"ץ יצטרך לזכור גם אז את מדיניותו המרוסנת ולהעניק להישגי המחאה כיפת ברזל משפטית

אנקדוטה היסטורית. בארצות הברית, במהלך תקופת הניו-דיל בשנות השלושים של המאה הקודמת, הצעות הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט להתמודדות עם המשבר הכלכלי נתקלו בבית משפט עליון שמרני, שהציב מכשולים בפני קידום מדיניות פרוגרסיבית. בשם זכות הקניין, חופש העיסוק וחופש התחרות פסל בית המשפט חוקים ותקנות שנועדו לקדם מדיניות רווחה וערכים חברתיים נוספים. משבר זה נפתר לבסוף כאשר בית המשפט נסוג לאחור, יש הטוענים כי בעקבות לחץ פוליטי שהופעל על-ידי הנשיא.[1]

קידום הזכויות החברתיות והכלכליות על-ידי בית המשפט. הטענה היא כי בית בתי המשפט, ובפרט, בית המשפט העליון, היו עסוקים עד כה בקידום אג'נדה של זכויות אזרחיות ופוליטיות (כדוגמת חופש העיסוק, זכות הקניין וכד') ולא קידמו די הצורך את הזכויות החברתיות והכלכליות, כדוגמת הזכות לדיור הולם, הזכות לחינוך נאות, הזכות לבריאות שווה ונאותה. כך, לדוגמא, מציין יובל אלבשן, כי:

השופטים בחרו 'להגן על בעלי הבית ולא על השוכרים', בכך שפסקו כי כבוד האדם מכיל זכויות כמו חופש החוזים וזכות הקניין – אבל לא כולל זכויות חברתיות כמו הזכות לבריאות, הזכות לדיור הולם, לחינוך איכותי ולביטחון סוציאלי

ובתשובה לשאלה האם אין זה תפקיד הרשות המחוקקת (בכובעה כרשות המכוננת) לקדם את הזכויות החברתיות, השיב אלבשן, בצורה ברורה:

כשבית המשפט העליון רצה להעלות לדרגת חוקה זכויות שלא נזכרו במפורש בחוקי היסוד, הוא ידע לעשות זאת היטב. כך, למשל, הוא פסק כי הזכויות לחופש הביטוי ולחופש החוזים הן חלק מכבוד האדם. זאת, למרות שבעיניי אין יותר מתאים מהזכויות החברתיות להיחשב כחלק מכבוד האדם. יתרה מכך, העליון לא רק שלא פיתח את הזכויות החברתיות אלא הוא הסיג אותן לאחור. העליון עיכב ואף שימן את גלגלי מהפכת ההפרטה והפגיעה בזכויות החברתיות.

התייחסה לנושא זה פרופ' דפנה ברק-ארז בראיון שהתפרסם בעיתון דה-מרקר. לדבריה:

משבר הדיור, מחירי המזון ומצבן של מערכות הבריאות והחינוך הציבוריות הם נושאים כואבים שניצבים במרכז הוויכוח הציבורי ומהווים אתגרים שעמם צריכה ישראל להתמודד. העמדות שננקטות ביחס אליהם מבטאות סדרי עדיפויות ערכיים ושיקולי מדיניות, אך באופן עמוק יותר חילוקי הדעות מושפעים ממימד הזכויות. קל יותר לכרסם ברמת השירותים החברתית שניתנת לאזרחים כאשר הענקתם אינה מבוססת על תפישה של זכאות אלא על תפישה של חסד שלטוני […] לכן, חשוב להזכיר את הוויכוח הנמשך בישראל על מעמדן של הזכויות החברתיות, המגדירות את הזכאות לנגישות בסיסית לתנאי חיים הולמים – הזכות לחינוך, הזכות לדיור, הזכות לבריאות ועוד.

וראו בעניין זה את ההתייחסות של אמיר פז-פוקס ברשומה שפורסמה אתמול.

קידום אג'נדה שיפוטית חדשה, המתמקדת בהגנה על רוב הציבור מפני השפעה של קבוצות אינטרס צרות, ובפרט, השפעה של תאגידים פרטיים ושל ההון הפרטי על המדיניות הציבורית.

טענה מקובלת היא כי אחד מתפקידיה העיקריים של הרשות השופטת הוא הגנה על הפרט וזכויותיו מפני פגיעתה הקשה של הממשלה. טענה זו נשענת על תמונת עולם המבחינה בין ממשלה רבת עוצמה ואמצעים לבין ציבור האזרחים הכפופים למרותה. תפיסה זו היא שעומדת ביסוד הדוקטרינה המקובלת בדבר הפרדת הרשויות, המושתת על ההנחה כי פיזור הסמכויות בין רשויות השלטון השונות יימנע מהן מלנצל לרעה הכוח הרב המופקד בידיהן.

תמונת עולם דיכוטומית זו, המבחינה בין הממשלה בעלת העוצמה והפרט החלש הכפוף למרותה, איננה מדויקת כיום. תהליכי הפרטה, ליברליזציה וגלובליזציה, שהתרחשו בעשרות השנים האחרונות, הביאו לעליית כוח חדש – הכוח הפרטי. תאגידים פרטיים, לאומיים ובין-לאומיים, צברו עוצמה רבה, המשתווה ולעיתים אף עולה על כוחה של המדינה. התאגידים הפרטיים נהנים משליטה על משאבים ניכרים, על אמצעי ייצור רבים ואף על כלי התקשורת והמדיה השונים. החשש מכוחם של התאגידים הפרטיים עולה על החשש מכוחה של הממשלה. זה הוא למעשה אחד המסרים העיקריים העולים מהמחאה. נח פלדמן, פרופ' למשפטים מאוניברסיטת הרווארד, מציין בהקשר זה, במאמרו מדמיינים בית משפט ליברלי, כי ההבדל בין ליברלים לבין שמרנים מצוי בשאלה ממי הם מפחדים יותר. הליברלים מפחדים יותר מהשוק הבלתי מפוקח. לעומת זאת, השמרנים מפחדים מהרגולציה השלטונית, המכרסמת בקניין הפרטי ובאופן בו מתפקד השוק החופשי. וראו בעניין זה הפוסט של תומר שדמי, כאן.

שינוי זה מחייב חשיבה מחודשת על תפקיד המשפט הציבורי והביקורת השיפוטית. נדרשת תפיסה משפטית חדשה, המיועדת להגן על האינטרס הציבורי ועל האוטונומיה של הפרט מפני הכוח הפרטי ומפני כוחן של קבוצות אינטרס פרטי.

לשינוי זה השלכות רבות. בין היתר הוא מוביל להבנה כי על הרשות השופטת, במקרים המתאימים, לפרש  בהרחבה ולא בצמצום את סמכויות הפיקוח וההתערבות המסורות לממשלה. זאת, בניגוד לעיקרון המשפטי המקובל, על-פיו יש לפרש בצמצום סמכויות הפוגעות בפרט (מונח הנתפס ככולל בחובו את התאגיד הפרטי). עיקרון זה נוסח על רקע מציאות שונה, שאינה קיימת עוד. טעם זה מתחבר לחלופה הראשונה שצויינה לעיל, על-פיה על בית המשפט לנקוט ריסון שיפוטי בכל הנוגע לשינויי המדיניות שייערכו על-ידי הממשלה, אם ייערכו, בעקבות המחאה החברתית, גם אם בעלי ההון יתקפו את השינוי בבג"ץ.

אך זה רק צד אחד של התמונה. הצד השני הוא הגנה מפני כוחם העודף של התאגידים הפרטיים. במסגרת זו, על הרשות השופטת להגביל יכולת התאגידים הפרטיים להשפיע על השיח הציבורי בישראל, תוך שימוש מופרז בכוח ובמשאבים העומדים לרשותן. היבט נוסף, ולא פחות חשוב, הוא הגבלת יכולתם של קבוצות אינטרס פרטי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בממשלה ובכנסת, באמצעות הפעלת לחצים, בפומבי ומאחרי הקלעים. כאן אני משתלב לדיון של דניאל מגן. עשויות להיות לכך משמעויות רבות. כך, לדוגמא, כאשר בית המשפט נדרש לשאלת חוקיותה וסבירותה של מדיניות ממשלתית, ראוי כי יידרש לשאלה מה הוביל להולדת אותה מדיניות, וינסה לאתר לחצים של קבוצות אינטרס פרטי. יש לבחון היטב את תהליך קבלת ההחלטות, ולבדוק היכן "נקודות התורפה" דרכן מתאפשר לאינטרס הפרטי להשפיע יתר על המידה על המדיניות הממשלתית. דוגמא נוספת היא הצורך שבית המשפט יידרש להפיכת תהליכי קבלת ההחלטות לשקופים יותר לציבור. כך, על בית המשפט לקבוע כי על מקבלי ההחלטות לחשוף לציבור הרחב עם מי הם נפגשים ואולי אף מה תוכן פגישותיהם, בכפוף לחריגים נדרשים. זאת, בפרט כשהמדובר בפגישות העוסקות בנושאים התלויים ועומדים באותה עת להכרעת הרשויות הנבחרות. בדרך זו ניתן יהיה לנטרל, ולו במידה מסויימת, את כוחם של התאגידים הפרטיים ואת השפעתם על מקבלי ההחלטות.


[1] זה הוא הרקע לפרשה הידועה בה הציע הנשיא רוזוולט להרחיב את מספר שופטי בית המשפט העליון באופן משמעותי, על-מנת להוביל לשינוי במדיניותו. פרשה זו היא המקור לביטוי – “the switch in time that saved nine”, קרי, שינוי מדיניות בית המשפט ששמרה על הרכב של תשעה שופטים ומנעה את הרחבת ההרכב. טענה חלופית היא כי בית המשפט נסוג לאחור בעקבות הרוב הגדול שבו נבחר הנשיא רוזוולט לכהונה שנייה, והלגיטימציה הציבורית שהוענקה למדיניותו.

מודעות פרסומת