תגיות

, , , ,

בין כלכלה ומשפט, או

בין הקריאה למשחק חדש לבין הקריאה למשחק חדש

אמיר פז-פוקס

אחת התופעות המעניינות, שלא לומר – משונות, במחאה החברתית הנוכחית היא מיעוט ההתייחסות לאספקטים המשפטיים הקשורים למדיניות חברתית. שלא תהיה אי-הבנה, כמו רבים מחבריי המשפטנים (בהם גיא מונדלק ואייל גרוס), גם אני חושב שהרבה יותר מדי סוגיות חברתיות (בתחום הרווחה, החינוך, הבריאות והתעסוקה) מגיעים לפתחו של בית המשפט, ואף כתבתי על כך (שוב ושוב). החשש הוא לא רק שבית המשפט אינו מוסד אשר יכול להתמודד עם סוגיות שמטבען אינן נוגעות לאדם פרטיקולרי אלא לקבוצות רחבות באוכלוסיה, אלא שהנזק למאבק הפרוגרסיבי עלול להיות גדול מהתועלת, שכן קבוצות אוכלוסיה חזקות יכולות לעשות שימוש בזכויותיהן באופן אפקטיבי יותר מאשר קבוצות מוחלשות אשר, על פני הדברים, זקוקות להן יותר מכל. מכאן, כבר זמן רב נראה היה לי שהמאבק הנכון בתחום החברתי-כלכלי צריך להיות מאבק ההמונים, ההולם את דרישות ההמונים, ולא מאבקים של יחידים אשר גם במקרים הנדירים בהם הם יעלו יפה, לא יובילו לשינוי האסטרטגי הנדרש.

והנה, בעיצומו של קיץ חם ולח, אוהל רודף אוהל, הפגנות גדלות באופן אקספוננציאלי (יש מילה מתאימה בעברית?) ומאבק ההמונים קורם עור וגידים. על מה יש להלין, אם כן? עבורי זו דוגמא מוחשית לאימרה השגורה be careful what you wish for. המחאה אדירה, כמובן, ומכך יש רק להתפעל ולהתרשם. אולם בבוא יום ניסוח מסמך הדרישות, נותר להתפלא כיצד השיח המשפטי נעדר לחלוטין מהדיון הציבורי. צריך להבין: ברמה הדיסיפלינרית, הנסיקה ההרסנית של שילוב השיח המשפטי והשיח הכלכלי היוותה פלטפורמה שהיא בבחינת תנאי בלעדיו אין להאדרה של פרמטרים כמו "יעילות", "גמישות" ו"בחירה". אלו באו על חשבון עולם המושגים של מדע המדינה (והתמקדותו בהליכים דמוקרטיים ראויים, בחינת הפרמטרים ליציבות שלטונית, ודגשים על שיתוף ציבור בהליכי קבלת החלטות) והסוציולוגיה (והבחינה הביקורתית של העקרונות החוקתיים הנהוגים, תוך מתן דגש למגדר, גזע, אתניות ולאומיות).

לשני התחומים הללו – משפטים וכלכלה – חלק וחלקה בבעיה, ו(גם) אליהם יש לפנות בבואנו לבחון את הפיתרון. אז כיצד זה שדווקא כאן, דווקא עכשיו, נדחק המשפט הצידה לטובת פתרונות כלכליים צרים (מייד אסביר מדוע אני חושב שפתרונות אלו הם צרים)? אפילו משפטנים מעולים, בפוסטים חשובים ומעוררי מחשבה כמו אלו של יובל ושל נועם, מתמקדים בדיון הכלכלי אשר עיקרו אופן קביעת מחירים, מיסוי והסדרת השוק החופשי (האחרון נמצא כמובן בקו התפר בין המשפט לבין הכלכלה. לביקורת עדכנית ראו את מאמרו של ג'וזף שטיגליץ). זאת, בזמן שהמערכת המשפטית נושאת באחריות לא מבוטלת. יובל אלבשן, כהרגלו, מנסח את הדברים ללא כחל וסרק. לדבריו, האליטה המשפטית לא רק שלא בלמה את מה שהוא מכנה "דהירת המהפכה התצ'ריסטית שהביאה עלינו בשנות ה-90 את ההפרטות, את עליית הזכויות הליברליות שמאפשרות תחרות ופתיחת שווקים, ואת הקפיטליזם הנוכחי שבו כל דאלים גבר" – אלא שהיתה הדלק שאיפשר למכונה הזו לנוע קדימה. אז אם המערכת המשפטית אחראית באופן הנושא פני עבר, שעיקרו אשם (במובן "מי אחראי לתאונה"), היא גם אחראית במובן הנושא פני עתיד, שעיקרו תיקון (בסגנון: "מי אחראי לביטחוננו").

תיקון כאמור אפשרי בשתי דרכים. הראשונה היא ניהול אותו משחק מחדש, כדרכו של שחקן שח אשר ביצע מהלך מוטעה, מוותר על המשחק הנוכחי ומבקש לשחק אותו שוב. הדרך השניה היא דרכו של שחקן אשר מבין שיתרונו היחסי אינו במשחק הנתון, ודורש לשחק משחק חדש, אחר (ברידג', או דמקה). לכך הכוונה, כמובן, ב"שינוי כללי המשחק". ובצד הספקנות הבריאה באשר ליכולת של מערכת המשפט לשנות סדרי עולם, חובה גם להכיר ביכולתה לקבוע כללים דיוניים לקבלת החלטות ומסגרת מהותית לאיכות ההחלטות אשר תתקבלנה. מיסים ומחירים יכולים לרדת ולעלות בהתאם לרוחות השעה החולפות. שינוי שלהם אינו השינוי האסטרטגי הנדרש. אז מה כן?

במסגרת זו, לא נוכל, כמובן, לבחון את ההצעות הנדרשות לפרטים, אך פטור בלא כלום אי אפשר. אז הנה שלוש הצעות, ברמה הולכת ועולה של קונקרטיזציה, אשר לא הופיעו עד כה במסמכי הדרישות (אף שאני מודע לכך שגם הם עלו במסגרת אינספור הדיונים במאהלים).

  1. קידום חוק יסוד: זכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות: חלקי דווקא אינו עם חבריי הטובים (בהם טלי ניר) אשר סוברים שהכללת זכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות בחוק יסוד תוביל לפסיקה שונה באופן משמעותי מזו הנהוגה כיום. בתי המשפט ידעו לפתח הגנות מעולות לזכויות שאינן מנויות בחוקי היסוד (כגון חופש ביטוי, דת, מצפון ושוויון) והיו יכולים לעשות מהלכים דומים בתחום החברתי-כלכלי. הבעיה, במילים אחרות, היא רצון, ולא יכולת. בצד האמור, אני מסכים שחוק יסוד עשוי להטות את כף המאזניים במקרים מסויימים; עשוי לסייע לשופטים המבקשים לקבל החלטות "ראויות"; ואף שלא מדובר בשיקול משפטי טהור (אלא עקיף) – להוות כלי חינוכי, אזרחי והצהרתי מהמעלה הראשונה.
  2. ביטול השימוש בחוק ההסדרים: אם מבקשים לטפל בשורש העניין ולא בסימפטומים, מקום מצויין להתחיל בו הוא מיגור השימוש בחוק ההסדרים. מצד אחד, אם הפרטה נתפסת (בצדק) כיעד של המאבק, חשוב להבהיר שכמעט כל ההפרטות המשמעותיות (והכואבות ביותר) קודמו דרך חוקי ההסדרים השונים. מהצד השני, יוזמות פרוגרסיביות כדוגמת קליטת עובדי קבלן אחרי תשעה חודשים, חוק הדיור הציבורי, חוק השוואת פנסיה לאלמן ולאלמנה, חוק השאלת ספרי לימוד,  ועוד ועוד – הוקפאו במסגרת חוקי ההסדרים. מעבר לתוצאות החוקתיות הראויות שינבעו מכך, בית המשפט העליון עצמו ציין, בפרשת מגדלי העופות, שהשימוש במנגנון החקיקה של חוק ההסדרים "מעורר בעייתיות רבה מבחינת ההליך הדמוקרטי התקין". להרחבה ראו גם את ספרם של דוד נחמיאס וערן קליין בנושא.
  3. חקיקת מסגרת קונקרטית בתחומים ספציפיים: כאן קיים, כמובן, כר נרחב לעבודה. הגבלת השימוש בחברות קבלן בכלל ובתחומי הבריאות, החינוך והרווחה בפרט (ראו הצעת חקיקה כאן); הגבלה חוקית ברורה, הכוללת סנקציות משמעותיות, בגין גבייה מופרזת של תשלומי הורים במערכת החינוך; ביטול השימוש בשירותי רפואה פרטיים (שר"פ) במערכת הבריאות. ועוד ועוד.

המשפט לא היה ידיד של המאבק החברתי בעשורים האחרונים, אבל אם היה זמן לחלום על שינוי מהפכני, נדמה שזהו הזמן.

מודעות פרסומת