תגיות

, , ,

עיריית אילת אינה מאפשרת לילדיהם של מבקשי המקלט המתגוררים בעיר ללמוד במערכת החינוך העירונית ודוחה על הסף בקשות לרישום המוגשות על-ידם. במקום זאת מופנים ילדים אלה למסגרת נפרדת מחוץ לעיר,  שאינה עומדת בקריטריונים הבסיסיים ביותר של מערכת חינוך. העילה היחידה, והמוצהרת, להפרדה היא מוצאם הלאומי-אתני של ילדי מבקשי המקלט והרצון להפרידם משאר ילדי העיר.  

יצוין שמדובר בילדים המתגוררים בישראל מזה מספר שנים, שחלקם למדו במוסדות חינוך כלליים בערים אחרות בישראל (דוגמת אשדוד או תל אביב) בהן לא נהוגה הפרדה. אילת היא העיר *היחידה* בה מופעלת מדיניות הפרדה.

החלטת העירייה נגדה הוגשה עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (עת"מ 29883-07-11) -לוקה הן מבחינה משפטית והן מבחינה מעשית. המשפט הישראלי מקנה לכל אדם בישראל זכות לכבוד, הכוללת את זכותו שלא להיות מושפל על רקע מוצאו. בקיץ הקודם, סערה המדינה על רקע "פרשת עמנואל", בה הורה ביהמ"ש העליון לבית הספר לבנות "בית יעקב" להפסיק הפרדה פיסית ולימודית שהייתה נהוגה במוסד על רקע מוצאן האתני השונה של התלמידות, וזאת על אף שהתנאים במסלולים הנפרדים בבית הספר לא היו בהכרח שונים.

בהערת פסיקה שכתבתי סקרתי, בין היתר, את פסק-הדין בו הודגש כי חינוך ציבורי "נפרד אך שווה" הוא פסול, שכן בבסיסו עומדת תחושת השפלה, ניכור והדרה.  לכן, גם אם תנאי ילדי מבקשי המקלט במסגרת החינוכית הנפרדת היו זהים, עצם ההפרדה הייתה פסולה לכאורה.  קשה שלא להיזכר בפסק-דינו המפורסם של ביהמ"ש העליון האמריקאי בפרשת בראון, שהביא לסיום עידן ההפרדה הגזעית בבתי ספר ציבוריים בארה"ב.

בענייננו, אין מדובר בהפרדה תוך שמירה על שוויון אלא בהפרדה לשם הפליה לרעה. לפי העתירה, המסגרת החינוכית הנפרדת עבור ילדי מבקשי המקלט אינה מוכרת או מוכרזת כנדרש לפי דין; למורות במקום אין תעודות הוראה; תוכנית הלימודים מאולתרת; אין בנמצא ספרי לימוד מתאימים; החלוקה לכיתות נעשית ללא התחשבות מספקת בצרכים הנובעים מגילאי התלמידים: יום הלימודים הממוצע קצר בהרבה מזה המקובל במערכת החינוך העירונית; אין הקפדה על נוכחות סדירה במוסד; שיעורים מתבטלים עקב היעדרות צוות ההוראה; והמתקן אינו עומד בדרישות בטיחות, תברואה ורווחה כמקובל במערכת החינוך.

צריך לזכור: מצב הפליטות הוא כורח הנובע מהסכנות הנשקפות לחייהם או לחירותם של מבקשות ומבקשי המקלט בארצות מוצאם; כפי שציינתי כאן, ישראל מעניקה למבקשי מקלט שמוצאם בסודאן או אריתראה  "הגנה קבוצתית זמנית". כל עוד הם חוסים בצילה של הגנה זו, הם אמורים ליהנות מכלל הזכויות הקבועות באמנה בדבר מעמדם של פליטים,ישראל, שהייתה מיוזמות האמנה, אשררה אותה ב-1954, ובכך התחייבה ליישם את כלל ההסדרים הקבועים בה. סעיף 22 לאמנה, העוסק בזכות לחינוך ציבורי (public education) , קובע כי על מדינת המקלט לתת לפליטים חינוך ציבורי יסודי באותה רמה הניתנת לאזרחיה (The Contracting States shall accord to refugees the same treatment as is accorded to nationals with respect to elementary education). זאת, שכן הזכות לחינוך ציבורי יסודי עומדת בליבת זכויות האדם. לאור זאת, לצד ההשפלה שבהדרת ילדי מבקשי המקלט ממערכת החינוך העירונית, מדינת ישראל מפרה את אמנת הפליטים בכך שהיא מספקת להם מסגרת נחותה, שקשה אפילו להגדירה כמסגרת חינוכית (במאמר מוסגר, העובדה שאמנת הפליטים לא נקלטה בחקיקה מונעת הסתמכות ישירה עליה במסגרת העתירה- הוכחה נוספת לצורך בעיגון חקיקתי, עליו הצבעתי כאן).

בחוות-דעת שהוגשה מטעם עיריית אילת במסגרת התשובה לעתירה, טוענת פרופסור רות גביזון כי "למדינה יש אכן חובה להעניק שירותי חינוך בסיסיים לכל ילד הנמצא בה, בלי קשר למעמדו או למוצאו. למבקשי המקלט ולילדיהם יש זכות כי שירותים אלה יוענקו להם.אולם הזכות לקבל שירותי חינוך (ורפואה) בסיסיים אין משמעה בהכרח זכות להיות משולב על בסיס שוויון במערכות החינוך…של אזרחי המדינה ותושביה". בכל הכבוד הראוי, תפיסה זו אינה תואמת הן את מחויבות המדינה לפי אמנת הפליטים והן את ההסדרים הקבועים במשפט הישראלי ביחס לזכות לחינוך יסודי שווה.

חוות-הדעת אף "מסגירה" את הטעם המהותי העומד, ככל הנראה, ביסוד המדיניות,  ומצדיקה אותו: "הכרעת הסוגיה כאילו היא עניין של שיח זכויות עלולה לסכל את יכולתה של המדינה לפעול במסגרת ריבונותה לצמצום שילובם של מבקשי מקלט בתחומה, וכך לגרום לצמצום יכולתה של המדינה לקבוע את המידה בה יהיה שינוי של ההרכב וההיקף של אוכלוסייתה בדרך של הגירה."טענת "הריבונות" דלעיל מדאיגה מאוד, שכן משתמע ממנה שישראל רשאית להרע את התנאים הניתנים לילדי מבקשי המקלט על מנת להביא להקטנת "ההגירה", והחלת מדיניות כזו לא צריכה להיות כפופה למגבלות הנובעות "משיח הזכויות". 

לצד העוול המשפטי-מוסרי, מדיניות עיריית אילת פסולה גם מבחינה מעשית: כל עוד מבקשי מקלט שוהים בישראל, חינוך ילדיהם במסגרת בעייתית נפרדת יביא לקשיי השתלבות שלהם (ובעקיפין, של הוריהם) בסביבה העירונית שבה הם חיים; במקום להקטין את הפערים התרבותיים, היא ממסדת אותם, ותביא בהכרח להגדלת הניכור בין האוכלוסיות המתגוררות בעיר. יש לקוות שבעקבות הכרזת העצמאות של דרום סודאן בה דנתי כאן, חלק ממבקשי המקלט יוכלו לשוב בקרוב לארצם. ואולם, כל עוד הם מצויים בקרבנו, חובה עלינו לקיים את הציווי "משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם"  (הגדלתי ועשיתי: עוד טרם חיקוקו של חוק יסוד: ישראל- מדינת הלאום של העם היהודי, כבר החלתי ביישומו של סעיף 13(א) לחוק).

[* עדכון בדבר המסמך שהגשתי במשותף עם פרופ' מרדכי קרמניצר והדיון בעתירה מופיע כאן]

תוספת: הנה תגובת המדינה, הודעה מטעם האגודה לזכויות האזרח וכן מכתב מועד ההורים העירוני.

עדכון (5 באוגוסט 2012): בפסק דינה של השופטת רחל ברקאי בבית המשפט המחוזי בבאר שבע שניתן ביום 2 באוגוסט 2012 נקבע כי "סירובם של המשיבים לאפשר לעותרים להשתלב במסגרות החינוך הרגילות בעיר… [הינו] בלתי סביר ובלתי מידתי" (פסקה 55).

את החלטתה נימקה השופטת בין היתר על יסוד הקביעה ש"לא ניתן לקבל החלטה גורפת כלפי קבוצת ילדים בעלי מאפיינים קבוצתיים מסוימים, מבלי לבחון פרטנית את יכולתו של כל ילד, והרי כל ילד הוא עולם ומלואו […] משרד החינוך אינו יכול לקבוע מדיניות של סגרגציה בחינוך, הנוגדת את הוראות החוק" (פסקה 43). השופטת מבקרת בחריפות את ההכללה בנוגע לילדי העותרים המופיעה בתגובת המשרד החינוך כ"ילדים בעלי מאפיינים אחידים, שאין ביניהם כל שוני. כולם חסרי יכולת לימודית, לכולם צרכים מיוחדים שאינם יכולים לזכות לטיפול במסגרת חינוכית רגילה, כולם אלימים, כולם חסרי יכולת השתלבות", וקובעת כי "התייחסות כוללנית שכזו אינה יכולה לבוא בחשבון אלא אם קיים בסיס משפטי עובדתי לכך" (פסקה 46).

פסק הדין מכיר בעובדה שקיימים "הבדלי תרבות [ו]פערי שפה, שהינם מאפיינים קבוצתיים נכון למועד הגעתם ארצה [של ילדי העותרים]", אך קובע כי "אין המדובר בקשיים שמערכת החינוך אינה יכולה להתמודד עימם. מדינת ישראל כמדינה קולטת עליה צברה נסיון רב לאורך שנות קיומה בקליטת עליה מתרבויות שונות [ו]שפות שונות" (פסקה 47). בהקשר זה השופטת דוחה את ההסתמכות על הפחד מן הזר כבסיס להפרדה וקובעת כי "[זהו] פחד מוכר ולכן ניתן להבינו אך לא לקבלו". היא מצביעה על החשש שמשרד החינוך "חשף עצמו לפופוליזם ולא הפעיל שיקול דעת נקי ממשוא פנים" (פסקה 52).

כמו שצוין במאמר הקודם, עיריות אחרות אינן נוקטות מדיניות דומה, והשופטת מצביעה על כך באומרה ש"ההבחנה אותה מבקשים המשיבים לעשות כלפי העותרים השוהים בעיר אילת בשונה מילדי מבקשי מקלט אחרים ברחבי הארץ אינה בבחינת הבחנה מותרת כי אם הפליה אסורה" (פסקה 54). באופן נדיר יחסית בפסיקה בעניין מבקשי מקלט, השופטת מתייחסת מפורשות לרקע להצטרפותה של ישראל לאמנת הפליטים, בקובעה כי "מחובתנו לזכור ולא לשכוח את דבר היותנו פליטים בגולה בעבר הלא רחוק, את עובדת היות מדינת ישראל בין המדינות הראשונות שחתמה על אמנת הפליטים כמי שתקומתה מחיי פליטות ושואה".

בשולי הדברים יצוין כי פסק הדין אינו פוסל לכאורה את האפשרות שמשרד החינוך יקבע מדיניות "של חינוך נפרד לילדי העותרים כחלק מן המאבק הכללי של המדינה בתופעת ההסתננות", אך מבהיר כי אם זהו חפצו של משרד החינוך, עליו לנקוט "מדיניות אחידה בכל הארץ אף על דרך תיקוני חקיקה", ולא להחיל "מדיניות פרטניות לגבי העיר אילת בשונה מן המדיניות ברחבי הארץ ובניגוד לדין" (פסקה 44). נותר רק לקוות שמחוקקינו לא יפעלו בהתאם למתווה זה עם שובם מפגרת הקיץ.

מודעות פרסומת