תגיות

, ,

בשנים האחרונות הולכת ומתגברת לה התופעה בה המדינה לא מקיימת פסקי דין מסוימים של בג"ץ (ראו, למשל, כאן, כאן, וכאן). בזמנו כתבתי על זה כאן, שם טענתי כי נוח למדינה לא לקיים פסקי דין מסוימים (גדר הפרדה, הסדר כבילה לעובדים זרים, נהלים לגבי גיור רפורמי, וכו') כי אין בציבור לובי חזק עבור אוכלוסיות אלה, מה שמקל על אי-ציות. אין זה מקרי, כך טענתי שם, שתופעת האי-ציות לפסקי דין מתחזקת במיוחד כאשר אמון הציבור בבית המשפט העליון יורד בהתמדה (ראו כאן וכאן).

אי-ציות לפסקי דין קיים, אפוא, כאשר יש תמיכה לפעולה שכזו, הן מצד קברניטי המדינה, והן מצד חלקים נרחבים בציבור. מה שמדאיג, כתבתי שם, היא לא הפרה נקודתית, אלא העובדה שניתן להפר הוראות של בית משפט על דרך השגרה מבלי שאלה יגררו עלויות פוליטיות משמעותיות.

אבל נראה לי שהמצב יותר מורכב. הסיבה שהמדינה לא מקיימת פסקי דין מסוימים לא נובעת רק מתמיכה של הציבור והמערכת הפוליטית, אלא גם מנכונות דה-פקטו של בג"ץ עצמו שפסקי דינו לא יקויימו. הסיבות לכך מורכבות, אבל בשורה התחתונה ישנם מקרים בהם המדינה יודעת שהיא לא צריכה להזדרז לקיים את פסק הדין, מפני שבג"ץ לא ימהר להתערב מחדש אחרי שפסק.

כמה סיבות לכך. ראשית, בג"ץ לא יכול לעשות שימוש רב מדי בכלי של ביזיון, כי כל שימוש שכזה למעשה מחליש את הכוח המוסדי שלו. אם בג"ץ נדרש לביזיון פעמים רבות הרי שזה מהווה סיגנל לציבור ולמדינה שכוחו נחלש, שכן בעלי דין לא מקיימים פסקי דין באופן שגרתי. שנית, הכלי של ביזיון הוא בעייתי בפני עצמו. גם כאשר בג"ץ נדרש לתרופה של בזיון הסעד הכספי אותו הוא מעניק בדרך כלל נמוך, כך שאין בכוחו לשמש הרתעה של ממש, בוודאי לא כשמדובר במדינה. בהקשר זה צריך לזכור שבאופן כללי תרופות כספיות אינן מרתיעות את המדינה, כי הכסף לא מגיע מהכיס האישי של עובדי הציבור, ופעמים רבות הוא גם לא מגיע מתקציב המשרד הרלבנטי, אלא מקופה כללית שנועדה לכסות הוצאות משפטיות. ככלל, המדינה לא מגיבה לתמריצים כספיים, אלא לתמריצים פוליטיים. ואם המדינה יודעת שבג"ץ לא יעניק סעד משמעותי בבקשה לביזיון או ידחה את הבקשה לחלוטין, ברור שיש בכך תמריץ להפרתו.

סיבה נוספת היא שיתכן מאוד שבעניינים מסוימים לבג"ץ חשוב להחליט באופן מסוים, למשל כי חשוב לו להגן על זכויות אדם או שהפרשנות המשפטית מובילה להגנה על זכויות אדם, אבל באותה נשימה יש חשש מההשלכות של הפסיקה, אם תקוים. כך, למשל, בתיקי הגדר. למרות שבג"ץ כן פסק לטובת העותרים במספר מקרים והורה על הזזת הגדר, ייתכן שדעתו לא הייתה נוחה מלהתערב בשיקול דעת המפקד הצבאי. בנוסף, הזזת הגדר יכולה לגרום, לפחות לפי טענות המדינה, לפגיעה ביטחונית ניכרת. בסופו של יום, בג"ץ נמצא בין הפטיש לסדן. מחד, הוא כותב החלטה שמחזקת את זכויות האדם, ומאידך, הוא לא רוצה להיתפס אחראי אם חס וחלילה יתרחש פיגוע באזור בו הוא הורה על הזזת גדר. ולכן, כאשר המדינה לא מקיימת את פסק הדין בג"ץ לא ממהר להתערב מחדש ונותן למדינה שהות ניכרת לבצע את השינויים. כך, למשל, בפסק הדין בעניין בילעין, שניתן ב 2007, בג"ץ הכריע בבקשה לביזיון בימ"ש שהוגשה ב-2008. בג"ץ קיבל את הבקשה, אבל התרופה הייתה כיסוי הוצאות משפט של העותרים בסך 10,000 ש"ח ומתן הוראה למדינה ליישם את פסק הדין. דוגמא אחרת היא פסק הדין בעניין העינויים, שם ניתן פסק-דין ב 1999, חמש שנים לאחר הגשת העתירה. עשור אחרי ההכרעה הגישו העותרים בקשה לביזיון בימ"ש אותה דחה בג"ץ באופן לקוני, תוך שהוא קובע, בין היתר, שמכיוון שבעתירה ניתן סעד הצהרתי אין מקום לניהול הליך לפי פקודת בזיון בימ"ש. דוגמא נוספת היא גיוס בני הישיבות. עוד ב 1999 קבע בג"ץ שלא ניתן להמשיך בהסדר הקיים הפוטר חרדים משירות בצה"ל, וכי נדרש "הסדר ראשוני". אבל המדינה גררה רגליים ולבסוף חוקקה את חוק טל. עתירה הוגשה נגד החוק, אך נדחתה, למרות שהמדינה הודתה שהחוק נכשל לחלוטין בהשגת מטרתו. לא קשה לנבא מה היה קורה אילו בג"ץ היה מורה על גיוס חרדים ומה היה הדבר עושה למעמדו במגזר החרדי, שממילא סובל מאי-אמון ניכר.

יוצא שבאופן לא מכוון, בג"ץ גם תורם לתופעת האי-ציות. אך בעוד שפעולותיו של בג"ץ מובנות (הרי אין לו לא ארנק ולא חרב לאכוף את פסיקותיו, והלגיטימציה שלו תלויה במידה רבה באמון הציבור), לא ניתן להתייחס באותה הבנה למדינה שמפירה את פסקי הדין. ייתכן מאוד שבג"ץ יכול לטפל בתופעת ההפרה באופן אגרסיבי יותר, אבל מי שכופה עליו את המצב הזה מלכתחילה היא המדינה.

מודעות פרסומת