תגיות

פוסט אורח מאת דניאל מגן

בשבועות האחרונים העם דורש צדק חברתי. לכאורה. כמשפטנים, או רחמנא ליצלן, כעורכי דין, אנו נוטים לצקצק בלשוננו אל מול השימוש הנמהר במונח "צדק" – ובצדק. כמי שאמונים על תרגום טענות יומיומיות לדוקטרינה משפטית, אנו ממהרים להסיט אחר כבוד מילה ריקה זו מתוכן ולהציע במקומה ניתוחים שבפועל עשוים לסייע לשיפור המצב, לתיקונן של עוולות (כך למשל רשומותיהם המצויינות של יובל ונועם). אולי כחלק מתהליך התמשפטותה של החברה הישראלית, דרישתה של המחאה המתפשטת (נכון לעת כתיבת שורות אלו) לצדק חברתי נתקלת מכל עבר בדרישה מלומדת ומתוחכמת לפריטתה לפרוטות. מכלכלנים ופוליטיקאים ועד שדרני רדיו ברי לכולם כי לא ניתן לדבר על צדק, חייבים להציג רשימת דרישות – תוצאות אותן המוחים מבקשים להשיג במאבקם, ואם אפשר גם לספק ניתוח סוציולוגי קצר שיבהיר מדוע דרישותיהם נכונות וניתוח כלכלי שיבהיר כיצד הם מציעים להשיג תוצאות אלו.

ונכון לשעת כתיבתן של שורות אלו נראה שנציגי המאבק מכירים אט אט בטעותם הראשונית – הפנייה לאינטואיציה הבסיסית שלהם כאזרחים מן השורה, ומתחילים להסתייע באנשי מקצוע כדי להבין מה באמת הם רוצים להשיג, מה בדיוק הם מבקשים לשנות בחברה הישראלית.

אבל אפשר כמובן להבין את המאבק אחרת, וחדי העין שבינינו בוודאי כבר הבחינו לאן אני חותר. אנו מורגלים בחשיבה משפטית ריאליסטית, הממהרת להמיר כל טיעון נורמטיבי לניתוח חד, ברור ואפקטיבי של המציאות החברתית, נענים לדרישתו של אוליבר הולמס לשטוף את הצדק בחומצה צינית. אבל להבנתי בכך אנו עושים עוול נורא למחאה המחפשת את דרכה, ואולי גם לעצמנו כמי שבמידה רבה אמורים להימנות על שורות המוחים.

אולי אני עצמי מעוות כאן את רוח המחאה, אבל ברצוני להציג הבנה משפטית שונה של הדברים. ראשית, הקדמה "מטא-משפטית" קצרה. כפי שכבר נטען מכל עבר, הסיסמא "העם רוצה צדק חברתי" – מטעה. היא מטעה מכיוון שהיא מרמזת על כך שהעושים בה שימוש מתיימרים להיות שופרו של "העם" בדרישה למהפכה "חברתית", באופן הדומה לשימוש הרדיקלי במונח זה שנעשה על ידי יורשיו הרוחניים של ז'אן ז'אק רוסו, מימין ומשמאל. אבל נדמה כי בחינה מעמיקה יותר מגלה אפשרות אחרת. מבלי לדון לעומק בשאלה עובדתית בדבר מהות המחאה, נראה שנכון יותר (ומועיל יותר לצרכי הדיון) להניח כי מדובר במחאה ליברלית בהיבט העמוק וההיסטורי של המילה – דרישתה הפוליטית של הבורגנות לצדק משפטי. במובן מסויים כולנו מרקסיסטים המייחלים לבואה של המהפכה העממית האמיתית ומתמלאים בוז למראיתם של "הבורגנים" הדואגים לביתם. מרקס עצמו (בתקופתו "המאוחרת") ביקש לנקות את משנתו משיפוט נורמטיבי והציגה כניתוח כלכלי היסטורי. דווקא ניתוחיו הם המבהירים יותר מכל מדוע כל אותן המהפכות הליברליות עליהן אנו מביטים כיום בעיניים כלות – מן המהפכה הצרפתית ועד מהפכת תחריר במצריים – הינן למעשה מאבקים של הבורגנות לביצור זכויותיה הפוליטיות באמצעות שימוש בכלים משפטיים. מבחינת מרקס (בתקופת כתבי שחרותו) הדבר כמובן ראוי היה לכל גנאי, לאור הניכור והניצול המתלווים לכך. מי יודע, אולי הוא באמת צדק, ורק המהפכה האמתית של הפרולטריון תשחרר את האנושות מכבליה, ליצירת חברה שוויונית וחופשית. אבל ברור שלא על כך מדובר בסיסמא "העם דורש צדק חברתי". במיוחד כמשפטנים נדמה שאנו מנועים מלקבל פרשנות זו, שאחד מעיקריה הוא כי המשפט עצמו יחלוף מן העולם.

אם כך, למעשה אנו נותרים עם הדרישה הליברלית הנושנה – דרישה לצדק מטעם מעמד הביניים. אפשרות אחת להבינה היא כאמור מכיוונים ניאו-מרקסיסטיים וניאו-ליברליים, דרישה לשיפור החברה ולתיקון עוולות, תוך שימוש בניתוחים כלכליים, דרישה לתוצאות בשטח – במילים אחרות, ריאליזם משפטי. אבל לא זהו הליברליזם הקלאסי, אשר החל מהמאגנה כרטא, דרך עמנואל קאנט וכלה בג'ון רולס (וכמובן גם לפניהם ואחריהם), התמקד בעיקר בדרישה אחת – שלטון החוק. במובנו זה, הליברליזם אינו דורש תוצאות בדמות שיפור מצבו אלא דורש צדק, והצדק הוא המשפט. כפי שניסח זאת רולס, הצדק אינו הדרישה לקידום מטרות, ראויות ככל שיהיו, אלא הדרישה להליך הוגן – הצדק כהוגנות.

וזוהי לטעמי גם מובנה המקורי של המחאה של ימינו. להבנתי, היא אולי פרצה על רקע יוקר מחירי הדיור, ויוקר המחייה, אבל לא פחות מכך היא פרצה גם על רקע הכרסום המחמיר בעקרון שלטון החוק בישראל ובזכויות הפוליטיות הבסיסיות עליהן הוא נועד להגן. בפנייתם של המוחים לאינטואיציות הבסיסיות שלהם – הרציונליות שלהם במונחיו של רולס – הם הבינו, כמו רבים אחרים, שגם אם המצב עצמו לא כל כך גרוע, ואולי אפילו טוב, משהו בהליך מאוד מאוד לא הוגן.

אין צורך לפנות כאן לתרגיל המחשבתי אותו מציע רולס בדמות המצב הראשוני ומסך הבערות או לעקרונות הצדק שהוא מסיק ממנו, אלא להבנה הבסיסית לפיה ניתן ומותר לדבר על צדק שאינו מתורגם לדרישות אפקטיביות לשיפור המצב. דרישותיהם של המוחים אינן מכוונות דווקא למחירי הדיור עצמם – ולראיה התנגדותם הנחרצת לרפורמת הווד"לים, אשר מכוונת להביא להוזלה במחירי הדיור. התנגדותם זו נעוצה בהבנה כי הבעיה בדיור אינה המחיר אלא הכרסום בשלטון החוק שמוביל למחיר הגבוה. אין זה סוד שבתחום המקרקעין בישראל פושה שחיתות נוראה, שמביאה לאבדן של מיליארדי שקלים בשנה. מקורה בעיקר ברמת השטח – הוועדות המקומיות לתכנון ולבניה, הנשלטות באופן בלעדי על ידי ראשי הערים, והמאפשרות אינסוף דרכים לניצולן לרעה, כפי שלמד לאחרונה (יש לקוות) שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר; וחוסר יכולתן של רשויות אכיפת החוק להתמודד עם היקפי הפשיעה הכלכלית האדירים הנוגעים למקרקעין (המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין שהוקמה בשנת 2006 והינה פרקליטות ארצית מונה שישה אנשים בלבד). כל אותם "חסמים בירוקרטיים" אותם מבקשת הרפורמה להסיר הינם הניסיונות הנואשים והדרסטיים של שלטון החוק (בגילום מסויים בדמות הוועדות המחוזיות) למנוע בזיזה בלתי הפיכה ומושחתת של קרקעות המדינה. ההתנגדות לרפורמה מכיוון המחאה, אותה לכאורה היא נועדה לשרת, נובעת מההבנה כי העיקר אינו מחיר הדיור אלא העיקר הוא שהמחיר יהיה "צודק" – כלומר תוצר של הליך הוגן, פרי שמירה על שלטון החוק.

כך גם "דרישותיהם" האחרות שזכו לקיתונות של בוז – דרישתם לשקיפות בפגישתם עם ראש הממשלה, או דרישתם "המתפנקת" לחלוקה צודקת של המשאבים בחברה, גם אם יש מי שנובר בפחים למציאת לחם בשעה שהם עצמם מנשנשים סושי בשדרה. הדרישות הן להוגנות בהליך קבלת ההחלטות. איש במוחים אינו טוען כי מדיניות הרווחה של מדינת ישראל נדיבה מדי, ומבקש לשם כך הפחתת מיסים, בסגנון הרפובליקאי האמריקאי. הדרישה האמיתית (גם אם לאחרונה דרישה זו פנתה לכיוון אחר) הינה לשמירה על עקרונות שלטון החוק בעת חלוקת המשאבים. הדרישה הינה לדעת כי כל שקל שמעמד הביניים משלם כמיסים ישירים ועקיפים הולך למטרות ברורות ומוצהרות – יצירת מנגנון רווחה, שירותי בריאות, שמירה על הביטחון האישי והלאומי וכהנה וכהנה – ולא ריפוד כיסיהם של מקורבים כאלו ואחרים לצלחת או מימון גופים שהמדינה עצמה מתנגדת להם בצורה מוצהרת אך תומכת בהם במחשכים. ההורים הדורשים הכרה בהוצאות טיפול בילדים או התערבות המדינה במחירי מעונות היום אינם דורשים הגדלה של קצבאות הילדים כדי לשפר את מצב הכלכלי אלא תשלום מס אמת כחוק, כפי שנקבע בפסיקתו של בית המשפט העליון, והחלה של שלטון החוק בתחום כל כך רגיש אשר שורר בו חוסר חוק מוחלט.

נכון, מחאתם של אנשי האוהלים אינה מחאה סוציאליסטית. זו מחאה ליברלית, שנובעת מהכרה שמדינת ישראל מאבדת את דמותה כמדינת שלטון חוק, מהבנה שהשלטון מאבד את הלגיטימיות שלו המבוססת על ראייתו כפועל במאמצעות הליכים הוגנים. המחאה אינה כנגד מחירי הדיור אלא כנגד הפוליטיקה הישראל שהביא למצב הדיור, כנגד תהליכי קבלת ההחלטות. אז תנו לעם לדרוש צדק, יש דברים שאין להם מחיר.

דניאל מגן הוא מסטרנט למשפטים באוניברסיטת תל אביב, עבודת התיזה שלו עוסקת בתאוריה של משפטים פוליטיים, תוך התמקדות במשפט הפלילי הסובייטי של שנות השלושים.

מודעות פרסומת