תגיות

, ,

מחאת האוהלים – מחאה קלאסית בעידן מקוון
מחאת הדיור הידועה גם בכינוי "מחאת האוהלים" המתרגשת עלינו בשבועות האחרונים ידועה גם בכינוי J14. תשאלו למה? הסיבה הראשונית פשוטה למדי – מאהל המחאה הראשון הוקם בשדרות רוטשילד בתל אביב ב 14 ליולי 2011. במקרה או שלא במקרה תאריך זה ידוע גם כיום הבסטיליה (ב 14.07.1789, במהלך המהפכה הצרפתית, שוחררה הבסטיליה ששימשה כבית כלא וסימלה את השלטון המלוכני) הוא יום העצמאות הצרפתי (ותודה לחברתי ד"ר כרמל ויסמן על שהסבה את תשומת לבי לעניין).

אבל ניתן להניח כי סיבה נוספת קשורה לעידן האינטרנט שכן המארגנים חיפשו לעצמם שם קליט וקצר שישמש כתגית (Hashtag) בטוויטר – J14#. כן, זו 'המהפכה' הישראלית המקוונת הראשונה. מהפכה שמיומה הראשון לוותה באתר. העם! דורש! צדק חברתי! – האתר הרשמי של מחאת האוהלים הוא אתר אינטראקטיבי הכולל רולר עדכוני עתונות, פידים של טוויטר, פייסבוק ורסס ((RSS, תגיות, בלוגים, אלבומי תמונות, מנגנון תרומות מקוונות ועוד. מנהלי האתר משווים אותו למחאה "המאבק מאד פלואידי, מאד דינמי. הכל נבנה תוך כדי תנועה. אף אחד לא חשב על זה מראש" ומוסיפים כי "האתר…מקבל עדכונים מכל המאהלים בארץ" וכי תפקידו הוא לקשר בין מרכזי המחאה השונים בארץ כמו גם בינם לבין התקשורת (רוני לוין, "המהפכה תשודר בסטרימינג: כך החלה מהפכת האוהלים ברשת", TheMarker IT). בנוסף על הסיוע הלוגיסטי בניהול המאבק ובתיאום בין מוקדי המחאה השונים, האתר מאפשר לתומכי המאבק לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות, להתעדכן ואפילו לשוחח בזמן אמת בצ'ט עם משתמשים אחרים הגולשים באותו רגע באתר. נכון לרגע כתיבת שורות אלו (אחרי חצות כבר…), 131 משתמשים גולשים באתר.

עם זאת, מעניין לציין שהמאבק מתנהל בעולם האמיתי בעוצמה רבה עוד יותר מזו המשתקפת בעולם הווירטואלי והוא נושא אופי של מחאה קלאסית. בשונה ממחאת הקוטג' שם פעולות המחאה העיקריות של מרבית התומכים היו וירטואליות והתבטאו בהצטרפות לדף הקבוצה בפייסבוק וסימון "אהבתי – Like" או מקסימום "שתף – Share" הרי שכאן אנו עדים למאהלים (פיזיים) נוספים המוקמים מדי יום ברחבי הארץ, לצעדות והפגנות תמיכה רבות משתתפים וכמעט מדי יום ביומו.
מבחינתם של ראשי מחאת האוהלים היה זה אך טבעי לדרוש כי המשא ומתן בינם לבין בנימין נתניהו ינוהל בפני מצלמות ומיקרופונים שכן הם חיים בעולם מקוון שבו מפרסמים סטטוסים וציוצים, מעדכנים בזמן אמת אודות התרחשויות ופורשים אירועים חשובים ופכים קטנים מחייהם בפני כולי עלמא. מבחינתם הדרישה העידה על רצונם בשקיפות התהליך ושינוי כללי המשחק; "דרישותינו להידברות עם ראש הממשלה אינן לצילום תקשורתי של הפגישות אלא בגלל הצורך הציבורי בשקיפות ומתוך חשש מובן וידוע מעיסקאות ליליות חשאיות בין גורמים שונים" (תומר ולמר ובועז פיילר, "סטודנטים נגד יוזמי המאבק: 'הזיות ואגו טריפ'", Ynet). הבה וננסה לבחון דרישה זו בראי העשורים האחרונים במהלכם הפך האינטרנט למדיום המונים רב השפעה.

דמוקרטיה מקוונת
שני תהליכים מקבילים התרחשו במהלך העשור האחרון של המאה העשרים: התהליך הראשון מתייחס לעליית קרנו של האינטרנט, והפיכתו למדיום תקשורתי חשוב ובעל השפעה מכרעת על כל תחומי החיים; התהליך השני מתייחס למשבר האמון הגלובלי הפוקד את הדמוקרטיות המבוססות בעולם. במהלך התקופה בה עלה לדיון מחודש נושא מעמדם של המוסדות הפוליטיים, נתגלה האינטרנט במלוא הדרו. שני התהליכים נשתלבו זה בזה, כאשר התעורר עניין ממשי ביכולת לרתום את האינטרנט לטובת התהליך הדמוקרטי, שהרי אם קיום זרימה יעילה של מידע חיוני לדמוקרטיה, אזי להתפתחויות העצומות ביכולות תקשורת המידע המבוססות על טכנולוגיות דיגיטליות תהא השפעה מעמיקה על הדרך בה מתרחשים תהליכים דמוקרטיים. הדמוקרטיה המקוונת (e-Democracy) מהווה קרקע פורייה לתחום מחקרי חדש ומתפתח הבוחן את הדרכים בהן השימוש בטכנולוגיות מידע משנה את התקשורת הדמוקרטית בין פוליטיקאים לאזרחים.
הדמוקרטיה המקוונת מתבטאת הן בפעולות שעושה הממשל בכדי לאפשר מעורבות אזרחית גדולה יותר בתהליכים השלטוניים והן בצורות שונות של השתתפות אזרחים בפעילויות דמוקרטיות ותהליכים שלטוניים, תוך שימוש באמצעים דיגיטליים או אלקטרוניים, במטרה לשוב ולהמריץ את מערכת היחסים בין האזרחים לנציגיהם הנבחרים.

על אוטופיה ודיס-אוטופיה בראשית דרכה של הרשת

מנהיגי המחאה לא היו הראשונים שהעלו בדעתם שהאינטרנט ישנה את חוקי המשחק. בשלבים המוקדמים להופעתה של כל טכנולוגיית תקשורת חדשה, מודגש הפוטנציאל המהפכני שהיא עשויה לעורר. המתנבאים מכריזים, לעיתים קרובות, שהטכנולוגיה החדשה תתגבר על הכוחות ההיסטוריים ועל המכשולים הפוליטיים שמנעו את קיומן של אוטופיות בעבר. תקוות חיוביות אלו מקורן בהנחה שמערכות טכנולוגיות הן אוטונומיות ופועלות אך ורק בהתאם לטבען האינהרנטי, מחוסנות באורח פלא בפני כוחות עוצמתיים כלכליים, פוליטיים וחברתיים, שהיו אחראים, ולו באופן חלקי, לקיומם מלכתחילה. טעות זו חזרה על עצמה לאורך ההיסטוריה, עם היווצרותה של כל צורת תקשורת חדשה. מקור הטעות בכך שבעלי התפיסה האוטופית אינם מתייחסים להיסטוריה ולכוחות העזים, שאינם טכנולוגיים, המעצבים את ההיסטוריה. מבחינה זו, האינטרנט אינו שונה מטכנולוגיות התקשורת שקדמו לו. ניתן לסווג את ראשוני החוקרים בנושא הדמוקרטיה המקוונת לשלוש קטגוריות ראשיות: בעלי התפיסה האופטימית בכל הנוגע להשפעות האינטרנט על הדמוקרטיה, בעלי התפיסה הפסימית, והכותבים הביקורתיים שדעתם אמביוולנטית.

מן הצד האחד של הספקטרום ניצבים החוקרים אשר חזו כי האינטרנט יאפשר להתעלות אל מעבר לצורך בייצוג, יסלול את הדרך לצורות שלטון ישירות יותר, יבטל את הצורך בגופים מתווכים (כגון מפלגות) ויחזק את הקשר הישיר בין האזרחים לבתי המחוקקים. השלטון העצמי יגבר על הבירוקרטיה המדינית באמצעות מערכות מבוססות אינטרנט של הצבעה, משאלי עם ודיונים. מן הצד הנגדי של קשת הדעות ניצבים חוקרים המבקרים את הטיעון האוטופי הקורא לדמוקרטיה ישירה, מתווכת מחשבים. על אף שאינם מכחישים את המשבר בו נתונים המוסדות הדמוקרטיים הם מתנגדים להצעה הקרויה בפיהם 'טכנו-פופוליסטית', להחליף את המפלגות בשלטון של משאלי עם (plebiscitarianism), ומציעים חזון חלופי שייעזר בטכנולוגיות על מנת להעביר מסרים פוליטיים אך לא יהווה חלופה לפוליטיקאים המיומנים. חוקרים אחרים מזהירים כי במקום שהדמוקרטיה הישירה תעצים את האינדיבידואל, הממסד הפוליטי הקיים עלול לנצל את האינטרנט לרעה, להפעיל מניפולציות על הציבור הרחב, לפגום במרקם החברתי ולווסת את השפעות האינטרנט בהתאם לתועלות האישיות של האליטות השולטות. זאת ועוד, יש שטענו כי מאחר שהאינטרנט הופך לזירה מסחרית עיקרית, הדבר עלול לחסום השפעות משמעותיות פוטנציאליות על ההליכים הדמוקרטיים.

בתווך התקיימו דעות רבות, אחדות נקטו עמדה מתונה לכיוון האופטימי או הפסימי ואחרות ייצגו עמדה ניטרלית על פיה האינטרנט חסר את יכולת ההשפעה העשויה להמיר ולשנות את המגרש הפוליטי ולפיכך האינטרנט יחזק את הכוחות הפוליטיים הקיימים אולם לא ישנה אותם.

כיום כבר ברור שהגישות האוטופיות והדיס-אוטופיות לא מצאו אחיזה של ממש. ההשפעה ההדדית לא שינתה במידה מכרעת, לטוב או לרע את ההתנהלות השלטונית אל מול החברה האזרחית. האינטרנט מציע פלטפורמה לשיפור התקשורת בין גופים שלטוניים לבין האזרחים, כמו גם לשיפור התקשורת בין גופים שלטוניים לבין עצמם. הוא מאפשר דרכי התקשרות חדשות ומציע זירות התדיינות ציבוריות העשויות להמריץ את יחסי הגומלין בין כל הצדדים בזירה הפוליטית, אולם הוא אינו הופך את הזירה הפוליטית על פיה. הוא עשוי להגביר את המעורבות האזרחית בתהליכי קבלת ההחלטות אך הוא אינו הופך את כל האזרחים לבעלי תודעה פוליטית עמוקה ולמשתתפים בתהליכי קבלת ההחלטות.

ושוב אל ישראל, אוגוסט 2011

ואם נחזור אל ימינו אלה, מיד עם העלאת הרעיון לשילוב מצלמות ומיקרופונים בחדרי המשא ומתן, הותקפו מארגני המחאה על ידי אנשי תקשורת, גורמים פוליטיים, חבריהם למאבק באגודת הסטודנטים וכותבי טורי דעות אשר התייחסו לדרישה כרעיון הזוי ולא פרקטי הנובע משיכרון כוח (ראו לדוגמה – שי גולדן, "על השכרון", NRG; תומר ולמר ובועז פיילר, "סטודנטים נגד יוזמי המאבק: 'הזיות ואגו טריפ'", Ynet) ויש אף שגרסו שהמטרה היא לעלוב בראש הממשלה. לשווא ניסו מארגני המחאה להסביר ולטעון כי הרעיון לשילוב מצלמות ומיקרופונים בחדרי חדרים נובע דווקא מרצון לשקיפות בהתנהלות שתאפשר לכל האזרחים להתרשם מאופן ניהול המשא ומתן. מהר מאד הבינו כי המעירים להם מנוסים מהם בהלכות תקשורת ופוליטיקה וכי אם לא ייסוגו מדרישתם זו, צפוי מאבקם להגיע למבוי סתום בשל סיבות שאינן נוגעות לתוכנו. ואכן בו ביום שבו בהם מדרישתם (תומר ולמר, "המוחים ייפגשו עם פרס; 'דרישת המצלמות – טעות'", Ynet).
כפי שכבר ציינתי לעיל, המציאות מעידה כי התקוות שתלו באינטרנט לשינוי מבני של המערכות הפוליטיות ושל הקשרים בינן לבין הציבור היו מופרזות ובלתי מציאותיות. הרעיון העומד בבסיס התיאוריה של מייקל מרגוליס ודיוויד רזניק המכונה פוליטיקה כרגיל (Politics as Usual), על פיו המערכת הפוליטית חותרת לנורמליזציה של הפעילות הפוליטית עד כדי ביטול הפוטנציאל ה'חתרני' של האינטרנט בהקשר, מוכיח מדי יום את נכונותו. כתוצאה מכך, גם דרישה (כללית ולאו דווקא בהקשר בעייתי זה המבקש מו"מ מול ראש הממשלה בלבד ולא מול נציגיו) לניהול דיונים פתוחים המצולמים, מוקלטים ומועברים ברשת האינטרנט, שעל פניה אינה נשמעת כרעיון עוועים חסר הגיון ותוחלת אלא כאפשרות נוספת להגברת שקיפותם של התהליכים השלטוניים תוך הגדלת מעורבותו של הציבור בהבנת השיקולים המשפיעים על קבלת ההחלטות, עלולה להיתקל במחסומים בלתי עבירים.

מודעות פרסומת