תגיות

, ,

פוסט אורח של תומר שדמי.

משפטנים לומדים מהר מאוד, כבר בשנה א' של לימודי התואר הראשון, לקטלג. על משפטן, על פי החינוך המשפטי הרווח,  לקחת מסכת עובדות קיימת ולהתאים אותה לקטגוריה המשפטית המתאימה. אנחנו מקטלגים ללא הפסקה – לאיזה ענף משפטי שייך העניין, לאיזו דוקטרינה, איזה פסק דין מתאים לעובדות. מלאכת הקטלוג הבלתי פוסקת הזאת, שמסדרת את העולם במגירות מגירות, תאים תאים, היא מלאכת יומנו. והיא אכן יעילה, ורציונאלית, ומשרתת אותנו נאמנה. רק שלפעמים היא גם מעוורת אותנו מלראות את החדש. לראות שכמה שננסה לדחוס את המציאות העכשווית למגירות הישנות, היא תתפרץ ותצא מכל סדק.

קורה כאן במדינה הזאת משהו חדש בשבועות האחרונים. יש שיח חדש, יש דיבור חדש. שירה חדשה. דיבור שהקטגוריות הישנות לא יכולות להכיל עוד.  הדיון הפוליטי שהיה תקוע עשרות שנים בתוך סיסמאות חלולות ובתוך קטגוריות עבשות של ימין/שמאל, קפיטליזם/קומוניזם – שלא אפשרו כל שיחה, נפרץ.

צאו מהמשרד, צאו מהמרפסת, פישטו את הגלימה, אפסנו את הקטגוריות ובואו לגנים, לשדרות למאהלים, קורה שם משהו גדול בקיץ החם הזה. לפני שתחרצו דעה, לפני שתכניסו למגירה, לפני שתבטלו ותזלזלו בהיפים/מפונקים/תמימים/זוללי דגים – תקשיבו. ישראלים יושבים בשקט ומשוחחים. כל אחד בתורו אומר את שעל ליבו. והאחרים-מקשיבים, מהרהרים. מחכים לתורם. אחרים יושבים וכותבים על קרטונים מה הם חושבים, ותולים על האוהל, על העץ.

צמח להם, לנו, פתאום קול חדש, קול אזרחי. הוא עוד צעיר הקול הזה, מגמגם לפעמים, חורק לעיתים. אבל יש לו מה להגיד – והגילוי הזה שאפשר לדבר, ואפשר להקשיב ויכול להיות יותר טוב, והמצב הקיים הוא לא גזרת גורל, מקבע איזה חיוך קטן בזוית הפה, חיוך חדש. זה בכל מקום. בשדרות רוטשילד, ובשכונת התקווה, בקרית שמונה, בשדרות נורדאו, בהוד השרון, בירושלים, בתחנה המרכזית הישנה, תבוא ותיווכחו. ותיזהרו, זה מדבק.

מהפכות קורות ועושות את הלא יאומן. את הלא צפוי. ממציאות משהו חדש בעולם.

במהפכה הצרפתית נולדו זכויות האדם ונולדה הרפובליקה. במהפכה האמריקאית נולדו זכויות האזרח והחירות כאידיאל מכונן. במהפכה הציונית נולדה ישראל. אין עדיין מהפכה, אבל משהו פוליטי גדול מאוד צומח כאן בשבועות האחרונים. חנה ארדנט, שראתה במעשה הפוליטי את הנעלה שבמעשים, טענה שמעשה פוליטי הוא זה שנשען על המסורת ומאבני הבניין שלה יוצר משהו חדש.

בישראל מומצא עכשיו  שיח חדש.  דיבור חדש. הוא נשען על המסורת, דברים שאנחנו עוד זוכרים. הוא נשען על מדינת הרווחה שהייתה כאן 40 שנה ועל דורות על דורות של יהודים שחשבו שדאגה לחלש, סולידריות וערבות הדדית הן דבר חשוב. הוא נשען על הבנה שחינוך, בריאות ורווחה הם לא מוצרים, ולא סחורות אלא אבני יסוד של קיום. הוא נשען על התפיסה שהסגידה לעגל הזהב היא שקרית, שהשוק החופשי אינו קדוש. ששוויון בהזדמנויות יושג לא באמצעות צדקה וחסד, אלא באמצעות משפט וצדק.

איך המסורת הזה תתפתח לדבר חדש, למערכת שמתאימה למאה ה-21? לעולם הגלובאלי של היום? לישראל המגוונות ומלאת הניגודים? זאת בדיוק המלאכה שעלינו לעשות עכשיו. אפשר ללמוד ממדינות אחרות, אבל אפשר וצריך להמציא משהו חדש. ובמלאכה הזו  שום אמירה לא צריכה להיות מובנת מאליה, או קדושה, או ברורה מאליה. כל המגירות, כל הקטגוריות צריכות להיבחן מחדש.

כך למשל גם אם יש הסבורים שהמדינה לא צריכה להיות בעלת רוב הקרקעות במדינה וצריך להעבירן לאזרחים (סברה שהיא בעייתית נוכח משאבי הקרקע המוגבלים במדינה), הבעיה העיקרית שבדיוק עכשיו אנחנו מתמודדים עם פירותיה הבאושים, היא שאין לנו עדיין מנגנונים פוליטיים-משפטיים-ציבוריים להגבלת כוחם של גורמים פרטיים עם כוח רב. הפרטה בלי מנגנונים כאלה מביאה לאסון, שכעת אנחנו עומדים על סיפו. ולכן העברת חוק הוד"לים כעת היא חמורה כל כך. ואטומה כל כך. ומסואבת כל כך. לכן כל כך הכרחי לצאת דווקא עכשיו לרחוב ולשדרה, ובקול גדול לזעוק, להקשיב, לחשוב, לדבר, ולפתח כלים חדשים, כאלה שיבטיחו לנו ערבות הדדית, רווחה, כבוד ושוויון הזדמנויות גם במאה ה-21. מאית השנייה לפני שיהיה כבר מאוחר מדי.

 תומר שדמי היא דוקטורנטית למשפטים, במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, באוניברסיטת תל אביב, וכותבת על חובות אדם כתפיסה משלימה לשיח זכויות האדם

מודעות פרסומת