אמרה ריאליסטית מוכרת גורסת כי ההחלטה השיפוטית עשויה להיות מוכרעת על פי מה שאכל השופט לארוחת בוקר. מחקר חדש שפורסם (Shai Danziger, Jonathan Levav, and Liora Avnaim-Pesso "Extraneous Factors in Judicial Decisions") עושה צעד ראשון בנסיון להוכיח את ההשפעה של גורמים חיצוניים, ובהם אכילה, על החלטות שיפוטית. אני ממליצה לכם לקרוא את המאמר עצמו, שהוא קצר למדי, אולם אסכם כאן את ממצאיו העיקריים.

המחקר, שערכו שי דנציגר וליאורה אבנעים-פסו מאוניברסיטת בן-גוריון ויונתן לבב מאוניברסיטת קולומביה, בחן למעלה מ-1000 החלטות של ועדת שחרורים ביותר מ-50 ימי דיונים, כשבכל יום נדונו 14-35 תיקים. במהלך ימי הדיון התקיימו שתי הפסקות – הפסקת בוקר והפסקת צהריים, שהוקדשו למנוחה ולאכילה. החלטות הוועדה סווגו לשתי קטגוריות – דחיית הבקשה וקבלתה. הממצא המובהק של המחקר הוא שהסיכויים של אסיר לקבל החלטה שתהיה לטובתו בתחילת יום העבודה או לאחר הפסקה גבוהים יותר מאשר הסיכוי אם עניינו יידון בהמשך רצף התיקים. ממצא נוסף הוא שכל אחד מהשופטים שנבדקו במחקר פסק יותר לטובת אסירים בתחילת רצף תיקים מאשר בסוף הרצף.

נראה לי שההמחשה הטובה ביותר של תוצאות המחקר תהיה הגרף הזה (שמוצג במאמר בעמ' 2):

 

הגרף מראה את הסיכוי שתתקבל החלטה שמקבלת את הבקשה ביחס למיקום התיק ביום הדיונים. קל לראות כי בתחילת היום ולאחר כל אחת משתי ההפסקות הסיכוי של האסיר לקבל החלטה לטובתו היה גבוה יחסית, וסיכוי זה הלך וירד ככל שרצף הדיונים נמשך (עד שבסוף הרצף הסיכוי היה כמעט אפס).

המסקנה המרכזית שמסיקים החוקרים היא שהחלטות שיפוטיות מושפעות מהשאלה האם השופט יצא להפסקה על מנת לאכול (במחקר שבוצע לא ניתן להפריד בין ההשפעות של מנוחה ושל אכילה, מאחר שכל ההפסקות שימשו למנוחה ולאכילה כאחד). החוקרים ממשיכים ומסיקים, כי ככל שהשופט התרחק מההפסקה, כך הוא נטה יותר לתוצאה המהווה את ברירת המחדל, שהיא לטענתם דחיית הבקשה. נתון מעניין הוא שהשינוי בנטייה אינו מושפע ממשך הזמן שחלף מאז ההפסקה, אלא ממספר התיקים שנדונו כבר. החוקרים מסיקים מכך, שאקט קבלת ההחלטות הוא הגורם המשפיע, כלומר ככל שהשופט קיבל יותר החלטות באותו רצף דיונים, כך הוא התעייף ולכן נטה לבחור בהחלטה הקלה יותר.

החוקרים בדקו גם גורמים אחרים שעשויים היו להשפיע על התוצאה כמשתני בקרה, והגיעו למסקנה שהגורמים המשפטיים היחידים שהשפעתם על התוצאה היתה בעלת מובהקות סטטיסטית הם מספר המאסרים הקודמים של האסיר והאם יש לו תוכנית שיקום (בין היתר הם לא מצאו קשר למוצא האתני של האסיר, דבר המצביע על טיפול שוויוני מצד השופטים באספקט זה). תוצאה זו חיזקה כמובן את מסקנתם בדבר הקשר שבין המיקום ברצף הדיונים לבין התוצאה.

מובן כי אחת הדאגות המרכזיות של החוקרים היתה מכך שסדר התיקים מושפע מגורם כלשהו שעשוי להסביר את השוני בהחלטה, אולם לא נמצא כל גורם שכזה. חשש נוסף שהופרך הוא מכך שיש לשופטים מכסה מסוימת של החלטות חיוביות (שמקבלות את בקשת השחרור), וברגע שהם עוברים מכסה זו הם דוחים את הבקשות. קל לראות כי החשש אינו מתקיים, מכיוון שבכל אחד מהרצפים ביום הדיונים מתקיימת תופעה דומה של ירידה בשיעור ההחלטות לשחרר את האסיר.

החוקרים מסכמים ואומרים, כי על אף שהמחקר עוסק בהחלטות שיפוטיות בוועדת שחרורים, ניתן לשער כי תופעות דומות מתרחשות במקרים אחרים שבהם מתבצע רצף של החלטות (לא רק במשפט).

המחקר הזה הוא לטעמי מרתק, ומעיד על כשלים שרובנו איננו מודעים להם (החוקרים בדקו גם אם עורכי הדין שמופיעים בפני הוועדות וחברי הוועדות מודעים לנטייה הזו, והתוצאה היתה שלא). גם אם קיימים קשיים (שאפרט מיד) בהשלכה ממחקר זה על החלטות שיפוטיות בכלל, המסקנה שלפיה יש השפעה של גורמים חוץ משפטיים כגון אוכל ומנוחה על ההחלטה השיפוטית מעוררת מחשבה ודאגה. אחד הדברים היפים במחקר זה הוא שהמחקר לא נערך בתנאי מעבדה, אלא בדק את המלאכה השיפוטית בפועל, מבלי שנדמה שהיתה לחוקרים השפעה כלשהי על מהלך הדברים (כך לדוגמה השופטים יצאו להפסקה בשעות משתנות, והדבר נלקח כנתון במחקר).

עם זאת, ברצוני להעיר שתי הערות ביחס למחקר.

הערתי הראשונה היא נוגעת לסברה של החוקרים שלפיה הבחירה שלא לשחרר את האסיר היא ברירת המחדל של ועדת השחרורים. הם מסיקים זאת מאורך הדיונים ומאורך ההחלטות שהיו קצרים יותר במקרה של דחיה. ניתן לטעון, כי מאחר שחלק גדול מההחלטות שלא לשחרר התקבלו בשלב מאוחר ברצף הדיונים, כאשר השופטים היו עייפים ורעבים, הם נטו לקיים דיון קצר ולכתוב החלטה קצרה יותר. גם אם מקבלים את הטענה שלי, אי אפשר להסיק מכך שהבחירה שלא לשחרר אינה ברירת המחדל, אלא שההוכחות שמבקשים החוקרים לספק אינן מוכיחות זאת. בנוסף, אם נבקש להסיק מהמחקר מסקנות רחבות יותר, הרי שבמקרים רבים לא ניצבת בפני השופט החלטה בינארית, וגם אם כן – לא תמיד קל להסיק מהי ברירת המחדל של השופטים (אשר עשויה להשתנות משופט לשופט). ברור שהערה זו עשויה להצביע על קושי לבצע מחקרים עתידיים יותר מאשר על קושי במסקנות המחקר.

ההערה המרכזית שלי נוגעת אף היא להשלכות אפשריות של המחקר על עולם המשפט והשיפוט. המסקנה הישירה של המחקר מתייחסת למצבים שבהם השופטים נדרשים לדון ברצף של תיקים, מבלי לקיים הפסקות בין דיון לדיון, וההחלטות ניתנות במהלך הדיון עצמו. על אף שמצבים שכאלה קיימים בחלק מהמקרים (לדוגמה בדיוני מעצרים), זהו אינו המצב הטיפוסי, שכן במקרים רבים לא מתקיים אחד מהתנאים הללו (או שניהם) – השופטים אינם שומעים רצף ארוך של דיונים, או שההחלטות ופסקי הדין נכתבים מאוחר יותר, בלשכת השופט. אולם גם במקרים אלה תיתכן השפעה של התופעה המתוארת במחקר. כך לדוגמה גם במהלך דיון ארוך בתיק אחד השופטת עשויה להידרש למספר רב של החלטות שונות בבקשות ובטענות שמעלים הצדדים, או ששופט יקדיש מספר שעות לכתיבת פסקי דין והחלטות בחדרו. כלומר, אף על פי שיש לבחון כל מקרה לגופו, תוצאות המחקר עשויות להיות רלבנטיות למגוון רחב של מצבים במשפט.

לסיכום, המאמר שתואר כאן מהווה צעד נוסף בחקירת הגורמים המשפיעים על קבלת ההחלטות השיפוטית. אני מקווה שבעתיד יפותחו אמצעים שיכולים לצמצם את החששות שנובעים מתוצאותיו.

מודעות פרסומת