במסגרת המחאות האחרונות והפוסטים שעלו בבלוג זה ועסקו בהן אני רוצה להתייחס למחאה נוספת שזכתה לתשומת לב מעטה הרבה יותר. הכוונה שלי היא למחאה בדבר העדר חופש הבחירה בנישואין והקמפיין "דוחסים אותנו למסגרת אחת" שעלה בנושא. בעיניי, עם כמה שהמחאה הזו מוצדקת יש לחלק את הסוגייה לשני תתי נושאים ולדון בכל אחד מהם בנפרד. הנושא הראשון הוא חופש הבחירה של דרך הנישואין לאנשים שיכולים כעת להתחתן בארץ והנושא השני הוא דיון במשמעות העובדה שישנם אנשים רבים שאינם יכולים להתחתן בארץ כלל. במסגרת רשומה זו אני מעוניינת להתמקד בנושא השני ובמשמעות הדבר מבחינת התחמקות המדינה מתפקידה כזו שמאפשרת את סטטוס הנישואים.

במדינת ישראל ישנם אנשים רבים שאין להם אפשרות כלשהי להתחתן בארץ, לא כזו שתואמת את צו מצפונם ואף לא כזו שאיננה תואמת את צו מצפונם. בין הקבוצות הללו ניתן למנות זוגות חד מיניים (המתמודדים עם בעיה דומה במדינות רבות בעולם), זוגות בני דתות שונות וזוגות שבהם אחד מבני הזוג עלה לארץ (דבר שנפוץ מאוד ביחס לעולים ממדינות בריה"מ לשעבר אבל לא רק). מכיוון שאני מכירה יותר את הקבוצה השלישית ובעיניי הבעיות שעולות לגביה פחות נידונות אתמקד בה. עולים, גם אם הם רשומים כיהודים בתעודת הזהות אינם יכולים לנהוג כאנשים שנולדו כאן ופשוט ללכת להירשם ברבנות ולהתחתן. עולה כזה נדרש לעבור בירור יהדות שרבים מבין העולים אינם צולחים אותו. מה המשמעות של בירור יהדות? הכוונה היא להתייצב מול בית הדין הרבני ולעבור תשאול מקיף לגבי ההיסטוריה המשפחתית – זה יכול לכלול ביקורים רבים בבית הדין הרבני, הבאה של תעודות לידה ופטירה, תמונות של קברי משפחה, הבאת הסבתא כדי שתדבר יידיש והגדילו לעשות בבית הדין הרבני בתל-אביב כאשר ביקשו מאחת מחברותיי להביא רישום דיירים של הבית בו גדלה במדינת מוצאה. משמעות הדבר, פחות או יותר, שביקשו ממנה להביא אישור מועד הבית ממדינה זרה שבה איננה מתגוררת שנים רבות על כך שבזמן שהתגוררה שם המשפחה הייתה רשומה כיהודיה. מה קורה אם לא מצליחים לשכנע את בית הדין הרבני שהסבתא דוברת יידיש כראוי? אין אישור על יהדות ואין אפשרות להתחתן. את הרבנות כמובן לא מעניין שאת המקום כבר סגרו והמשפחות כבר מחכות לחתונה – מבחינתם אין כל לחץ להחזיר תשובה ולאפשר את החתונה. מעבר לבעיה של היותו של ההליך משפיל (כמו שגם הליכים אחרים ברבנות יכולים להיתפס כמשפילים) אלא שגם אין דרך לדעת מראש אם יאשר בית הדין הרבני את יהדותו של הפונה ויאפשר לו להתחתן במדינת ישראל.

מה עושה זוג שהרבנות מסרבת לחתן אותו (או שמראש יודע שאין טעם ללכת לרבנות מכיוון שאחד מבני הזוג לא יוכל להוכיח את יהדותו)? ישנן כמה אפשרויות ואף אחת מהן איננה כוללת חתונה מוכרת במדינת ישראל. האפשרות הראשונה היא לוותר על עניין החתונה או לעשות חתונה אזרחית/רפורמית/קונסרבטיבית ולהסתפק במעמד של ידועים בציבור. האפשרות השנייה היא חתונה בחוץ לארץ והכרתה בישראל דרך המשפט הבינלאומי הפרטי. שתי האפשרויות אינן שמות את הזוג באותו מצב כמו המצב בו היה אילו יכול היה להתחתן בארץ. באפשרות הראשונה, מעמד הידועים בציבור איננו זהה לסטטוס של זוג נשוי. אומנם יש אנשים שבוחרים במעמד זה מראש אבל כעת אנו דנים בזוג שמעוניין לקבל סטטוס של נשוי. גם מצבו של זוג שהתחתן בחו"ל איננו זהה למצב של זוג שיכול להתחתן בארץ – עליו לשלם יותר כסף על ה"זכות" ליצור את סטטוס הנישואים ומעבר לזה גם אם חלילה יתגרש יעמוד בפני מצב אבסורדי שבו לא תמיד ברורה הכתובת אליה יצטרך לפנות כדי לפרום את הקשר (כך – זוג שאחד מבני הזוג רשום כיהודי אך לא עבר בירור יהדות יצטרך, כנראה, לעבור בירור יהדות בשביל להתגרש).

עד כאן, מדובר בניתוח הנפוץ של הסיטוצאה של זוגות שאינם יכולים להתחתן בארץ. בעיניי, קיימת בעיה נוספת והיא בעיה במישור החוקתי ובמישור סמכויותיה של המדינה. נישואין אינם רק בחירה של בני הזוג אלא מדובר ביצירת סטטוס – אקט משפטי בין הצדדים שמקבל גושפנקא של המדינה. כלומר, על מנת להתחתן אנחנו נדרשים למעורבתה של המדינה או במילים אחרות, חלק מתפקידה של המדינה (בחברה שמכירה בנישואין) הוא לתת את ההכרה לבחירה של בני הזוג להתחתן. מה עושה מדינת ישראל – מדינת ישראל מעבירה את הכוח שלה לתת גושפנקא לנישואין למדינות אחרות ורואה את זה כפתרון לאנשים שאינם יכולים להתחתן בישראל. מנקודת המבט שלי, הדבר דומה למדי לביקורת שהועברה על המדינה בבג"ץ הפרטת בתי הסוהר – מדינת ישראל מעבירה את הסמכויות הגרעיניות שלה לגוף שאיננו המדינה. כלומר, במקום למלא את התפקיד ההיסטורי של המדינה ביצירת הסטטוס היא דורשת מהזוג לקבל את הגושפנקא ממדינה אחרת שאליה אין להם זיקה כלל. אומנם, במקרה זה, העברת הסמכויות הגרעיניות של המדינה אינן לגוף פרטי אך הדבר איננו שונה מבחינה מהותית. בשני המקרים סמכות שנתפסת בעינינו כסמכות שצריכה להיות בידי המדינה (זו היא משמעותו של סטטוס) ולא בידי גוף אחר מועברת על ידי המדינה. אם במקרה של הפרטת בתי הסוהר הדבר נבע משיקולים כלכליים (וניתן לטעון משיקולים של טובת האסיר) במקרה זה המדינה מעבירה את הסמכות למדינות אחרות על מנת לא להתמודד עם הקונפליקט הפנימי והשסעים בחברה הישראלית. בעוד שבמקרה של בתי הסוהר בית המשפט פסל את ההפרטה, במקרה של הנישואים בית המשפט מעודד להעביר את הסמכות לגופים מחוץ למדינה (לפעמים על אף התנגדותה של המדינה). בית המשפט מעוניין להקל על זוגות להתחתן ב"חתונה אזרחית"  (אולי עדיף להשתמש במושג חתונה חוץ מדינתית) ואיננו דורש מהמדינה להציע את הפתרון בעצמה. יתכן ומדיניות זו של בית המשפט נכונה בטווח הקצר אבל הניסיון להקל את הלחץ מצד הציבור החילוני מונע את הדיון בתפקידה ובחובותיה של המדינה  ביחס ליצירתו של סטטוס הנישואים.

בשולי הדברים אציין שניתן לתקוף את התחמקותה של המדינה מתפקידה לאפשר את יצירת סטטוס הנישואים גם דרך פגיעה בכבוד האדם – אדם אשר המדינה איננה מעוניינת לאפשר לו ליצור סטטוס של נשוי במדינה בה הוא אזרח ושולחת אותו למדינה זרה מרגיש, וודאי, מושפל למול האזרחים האחרים אשר המדינה מוכנה לאפשר להם ליצור את הסטטוס.

לסיכום, לצערי הדיון בבעיית חוסר האפשרות להתחתן במדינת ישראל הוא דיון שמתנהל בקווים פוליטיים כמאבק בין דתיים לחילונים במדינת ישראל וכן מתנהל ברובו בצורה פופוליסטית. לכן, קשה לי להאמין שגם ההצעה להבין את הבעיה כפי שהצגתי בפוסט זה יכולה לעזור לאותם אזרחים אשר מנועים מליצור את סטטוס הנישואין במדינת ישראל. בעיה נוספת שסביר להניח לא תאפשר פתרון משפטי לסוגייה היא כמובן סעיף שמירת הדינים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שאיננו מאפשר לתקוף את ההסדר בצורה ישירה.

*תודה לקרן ילין-מור על הערותיה לפוסט זה.

מודעות פרסומת