תגיות

,

לפני כשבועיים פרסם בית המשפט לענייני משפחה בטבריה החלטה בתיק בו הגיש בעל תביעה כנגד אשתו בטענה כי בגדה בו בעת הנישואין ובכך "הסבה לו נזקים בלתי הפיכים בדמות כאב וסבל, עוגמת נפש, טיפולים פסיכולוגיים בגין נזק נפשי, אובדן הנאת החיים, מתח וכו'". האישה ביקשה לסלק את התביעה על הסף בטענה כי לא ניתן לתבוע בגין בגידה, אך בית המשפט דחה את בקשתה וקבע כי הבעל יוכל להגיש את התביעה וכי זו תידון לגופה.

בנימוקיו, קבע בית המשפט כי לכאורה, אפשר לבסס תביעה בגין בגידה על פי דיני הנזיקין או על פי דיני החוזים. מבחינה נזיקית, אפשר לטעון שבגידה נופלת במסגרת עוולת הרשלנות – כי היא "מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות" – או כי בגידה מהווה פגיעה בכבוד האדם, ולכן מהווה עוולה של הפרת חובה חקוקה. מבחינה חוזית, אפשר לטעון שתנאי מכללא של הנישואין הוא נאמנות הדדית והתחייבות שלא לנאוף.

בקריאה ראשונה, נדמה שההחלטה של בית המשפט היא שערורייתית (וכך אכן התייחסה אליה, למשל, עירית לינור בתוכנית "המילה האחרונה" בגלי-צה"ל לפני כשבוע) – כיצד יכול בית המשפט להתערב בנושא כל כך אינטימי ואישי? מי שמו להיות שומר הסף של המוסר בין בני זוג?

אך כדי לקבוע עמדה מבוססת ביחס להחלטה, אני סבורה שיש צורך להעמיד אותה על רקע ההתפתחויות המשפטיות הכלליות באשר לתביעות בין בני זוג. באופן הסטורי, בני-זוג נשואים כלל לא יכלו לתבוע אחד את השני לפיצויים, מתוך הנחה שכזוג נשוי, הם מהווים למעשה גוף משפטי אחד (או, בחלק מהגרסאות, האישיות המשפטית של האישה "נבלעת" באישיות המשפטית של בעלה). על המצב הזה נמתחה ביקורת רבה, והחל משנות ה-60 לערך, בוטלה החסינות בנזיקין בין בני זוג.

אחד התמריצים העיקריים לביטול החסינות בין בני זוג התבסס על כתיבה פמיניסטית עניפה באשר לאלימות במשפחה, שהראה כיצד החסינות מפקירה נשים וחושפת אותן לאלימות ותקיפה מצד בעליהן, מבלי שהן זוכות להגנת המשפט. "שבירת" ההגנה של התא המשפחתי מוצדקת במקרה כזה על בסיס ההנחה שגם בביתן פנימה, על המשפט להגן על חייהן וגופן של נשים.

אך עם הזמן, אנחנו יכולים לראות התפתחות שבה ההגיון הפמיניסטי הזה, שלפיו ראוי להגן על נשים בתוך המשפחה כפי שראוי להגן עליהן מחוץ למשפחה, מוחל אט אט לגבי עוד ועוד נושאים, ועל עוד ועוד פגיעות (בעיקר נגד נשים) במסגרת יחסים אינטימיים. דוגמא בולטת היא פסק-דין של בית המשפט העליון משנת 2004, שקבע שאישה יכולה לתבוע פיצוי מגבר שהבטיח להינשא לה, אך הפר את הבטחתו. באותו פסק דין, קבע הנשיא (דאז) ברק:

הנני סבור כי המשפט אינו יכול להיות אדיש להסכמה להינשא, ואינו צריך להשאיר הסכמה זו ב"משבצת" המעניקה חופש החלטה לכל אחד מהצדדים. הטעמים לכך הם שניים. ראשית, הפרת ההבטחה להינשא עשויה לגרור נזק לצד השני. אין כל צידוק ענייני שלא לאפשר קבלת פיצוי על נזק זה. חירות הנישואין אינה מקנה חירות לגרימת נזק לאנשים אחרים.  […]. שנית, דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים (אף חוזים משתמעים) המבוססים על אדנים רגשיים, ונוצרים בנסיבות אינטימיות בינאישיות. כך, המשפט מכיר בחוזים הקובעים יחסי ממון בין צדדים; הוא מכיר בחוזה לשיתוף נכסים בין בני זוג; הוא מכיר בחוזה לעריכת נישואים אזרחיים מחוץ לישראל ולחובת המזונות שחוזה זה עשוי להצמיח. […] הכרה בתוקפם של חוזים מסוג זה, לרבות הסכם להינשא, מבטיחה הגנה משפטית נאותה גם לנפגעים במעגל המשפחתי-האינטימי. גם הפרה של התחייבויות במרחב המשפחתי והזוגי גוררת עלויות ונזקים. אין הצדקה לחשוף מי מבני הזוג לנזקים הנובעים מהפרת ההתחייבות, מבלי שהמשפט יבוא לעזרתם. העלויות והנזקים אינם צריכים ליפול באופן אקראי על אחד הצדדים (בדרך כלל הצד החלש), כי אם לפי כללי האחריות החוזיים.

דוגמא קיצונית יותר, בעיני, נדונה לפני כשנה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, שם חויב בעל בתשלום פיצוי לאשתו כיוון שסירב לקיים עמה יחסים בליל הכלולות, לאחר מכן ובכלל. גם באותו מקרה, ההנמקה התבססה על כך שכשבני זוג מחליטים להתחתן, הם עושים פעולה משפטית ומטילים על עצמם מערכת של זכויות וחובות שהם צריכים לעמוד בהם. ההכרעה הזו, אני חייבת לציין, היא בעיני שערורייתית, וניתן רק לנחש שהתוצאה הייתה שונה בתכלית לו הצד התובע באותו מקרה היה הבעל, שהיה מבקש לחייב את אשתו לשכב איתו מכוח התחייבויותיה בעת הנישואין (לו היה מנסה, מן הסתם, "לעמוד על זכותו" זו בכוח, היה מועמד לדין בגין אונס, ובצדק).

כאשר לוקחים בחשבון את הרקע ההסטורי הקצרצר הזה, פתאום ההחלטה האחרונה של בית המשפט בטבריה נראית כמעט מובנת-מאליה: אם אפשר לתבוע בגין הפרת הבטחה לנישואין, ובגין אי-קיום יחסים בעת הנישואין, אז למה לא לתבוע בגין בגידה?. אני, בכל הכבוד, מגיעה בדיוק למסקנה ההפוכה – באותה מידה שאנו מתרעמים, ובצדק, כנגד תביעה על בגידה, עלינו לקבל גם את המסקנה לפיה שגו בית המשפט למשפחה וכן, גם הנשיא המכובד ברק – יש דברים שהם, פשוטו כמשמעו, לא עניינו של המשפט, ובהם לא ראוי לאפשר למוסדות המדינה לדרוך ברגל גסה ולהכריע מיהו הצד "האשם" והחייב, ומישהו הצד החף והקורבן. יש נושאים – וחיי נישואים הם הדוגמא המובהקת לכך – שבהם עצם ההפרדה לקורבן ולפוגע היא השטחה של מרקם של יחסים אינטימיים סבוכים ומורכבים.

כמובן, שכעת השאלה שנשאלת היא: "אם כך, האם היית מונעת גם מנשים מוכות מלתבוע את בעליהן?". אך לדעתי ניתן, ללא קושי, לענות על כך בשלילה. בניגוד לעמדותיהם של אלו החוששים תדיר מ"מדרון חלקלק", אני סבורה כי ניתן בהחלט לקבוע קווים המפרידים בין התערבות משפטית ראויה בחיי זוגיות, לבין פסיעה גסה למישור החיים הפרטי. אלימות במשפחה, בהקשר זה, היא דוגמא ברורה למקרה שבו הצורך להגן על שלמות גופן וחייהן ממש של נשים מצדיק לפתוח את התא המשפחתי. הפגיעה הנפשית בגין הפרת הבטחת נישואין או תחושת הבגידה, עם זאת, אינן עולות כדי פגיעה כה חמורה (מבלי להקל ראש בכאבם של הנפגעים, כמובן). לא כל פגיעה זהה זו לזו, ולא כל פגיעה מצדיקה לחשוף את החיים האישיים של כולנו בפני בתי המשפט. אלימות פיזית או התעללות נפשית נמשכת – כן; תחושת הבגידה או שבירת-הלב בשל קשיות-עורפו של האהוב – לא.

מודעות פרסומת