תגיות

פוסט אורח מאת שי לביא

תביעות ייצוגיות על סכומים אינדיבידואליים קטנים, לעיתים שקלים בודדים, מעוררות בעיה ייחודית. גם כאשר אין מחלוקת על סכום הפיצוי לקבוצה, עלויות אדמיניסטרטיביות של איתור התובעים והעברת התשלום הופכות פיצוי אישי לכל תובע ותובע לבלתי אפשרי. שופטים בארה"ב —  ובעקבותיהם, בתי משפט בארץ — מתגברים לעיתים על בעייה זו על ידי העברת הפיצוי למטרה ציבורית. שיטה זו מכונה "ביצוע בקירוב", שכן בתיאוריה הכספים מועברים לעמותה שמטרותיה קרובות לאלו של חברי הקבוצה.

על שיטה זו נמתחה ביקורת רבה בארה"ב. במקרים רבים החפיפה בין ההעדפות של קבוצת התובעים לעמותה הנתרמת היא קלושה. בפועל, בתי משפט ותובעים נוהגים להעביר את הפיצוי הקבוצתי לעמותות שמשקפות את העדפותיהם הפרטיות, ולעיתים לעמותות בהן הם פעילים באופן אישי. סכומי הכסף המעורבים הם משמעותיים, ויש טעם לפגם בכך ששופטים ועורכי דין מחלקים אותם, בסופו של דבר, לפי ראות עיניהם.

פסק דין שניתן לאחרונה על ידי סגנית הנשיאה פלפל מדגים קשיים אלו. עניינה של התביעה הייצוגית בטענה כי מבקשי משכנתאות שילמו עמלות בניגוד לדין. הצדדים הגיעו להסכם פשרה, בו הוסכם על פיצוי קבוצתי של 17 מיליון ש"ח, שהם 11.33 שקלים לכל הלוואה. כפי שהבהיר בית המשפט, סכום זה לא מצדיק פיצוי אישי. הפיתרון שנבחר הוא ביצוע בקירוב—הצדדים הגישו רשימה של עמותות לבית המשפט. עם זאת, בית המשפט ביקש לשקול תרומה לעמותות אחרות:

 לעמותת אלו"ט ועמותת עלם תקציב נכבד. האם לא נכון יהיה לתרום חלק מכספי תובענה זו גם לעמותות שמימונם פחות, וגם לעמותה הדואגת לבעלי חיים או טיפול במקרים חריגים באמצעות בעלי חיים.

בנוסף, ביקשה השופטת פלפל לבחון את המלצת התובעת הייצוגית להעביר התשלום לעמותה אותה הקימה התובעת, שמעניקה סיוע משפטי לילדים נפגעי פדופיליה.

 ערה לקשר הקלוש שבין התובעים—רוכשי משכנתאות—לבין העמותות אותן הציעה, קבעה השופטת פלפל כי:

 בעלי החיים הם חלק מהחברה שלנו, ואני בדעה שיש בנו מספיק חמלה שלא לפגוע בזכות הקיום בכבוד או הקיום בכלל, גם של אלה.

אני גם משוכנעת שחלק מנוטלי המשכנתאות יכולים להיעזר בטיפול בילדים, במבוגרים ובחולים, בבעלי חיים ולהחדיר בצורה כזו קרן אור לחייהם.

כשבוחנים אפשרות של תרומה לקהילה, אפיק המחשבה צריך להיות רחב, ובמיוחד בסדר גודל זה של תרומות, שאני משוכנעת שרבים מעוניינים לזכות בנתח ממנו.

עזרה לעמותות הדואגות לבעלי חיים, שהתמיכה בהן די מועטה ולעיתים המוסדות שהם מנהלים הם בסכנת סגירה, הינה תמיכה בהחלט ראויה . . . הבעת חמלה ומתן עזרה לא יכולים להיות מצומצמים לקבוצה סגורה של נושאים ו/או עמותות, אלא אמורים להתפרש על מכלול חיי הקהילה שלנו, שכוללים גם את בעלי החיים.

דווקא בתובענות ייצוגיות . . .יש לחנך את הציבור למחשבה ולאופק רחבים יותר, כדי להיות קהיליה שבה כולם ישמחו וירצו לחיות. . .

לכן, לאור המידע שנמסר לי, ובהסכמה של חלק המשיבים, אני קובעת כי בנוסף לעמותות שהוצעו, יכללו . . . גם העמותות: "כנף של אהבה" ו –"כב"א – כלבים בשירות אנשים".

עזרה לבעלי חיים—הגם שאינה תורמת ישירות לנפגעי משכנתאות—היא בוודאי מטרה נעלה. אך קיימות גם מטרות נעלות אחרות. מדוע על בית המשפט לקבוע שעמותה לסיוע לבעלי חיים ראוייה יותר למענק כספי מאשר, נניח, עמותה למאבק בתאונות דרכים? מדוע פיצוי על נזק שנגרם לקבוצת התובעים מחולק לפי העדפותיהם של שופטים ותובעים?

אז מה עושים? הפתרונות חורגים מתחומי רשומה זו. בקצרה: דרך אחת היא להעביר את סכום הפיצוי למדינה. עמדת ה-American Law Institute היא שיש לעשות מאמץ לאתר התובעים ולשלם להם ישירות, גם על חשבון יעילות אדמיניסטרטיבית. קיימים פתרונות נוספים. במקום אחר הצעתי פרוצדורה שגוברת—לדעתי—על כל הפתרונות הקיימים: עריכת הגרלה בין חברי הקבוצה. לפי הצעה זו, בית המשפט יבחר אקראית אחוז מסוים של תובעים מהקבוצה (למשל, 1 מ-20 תובעים), ויחלק ביניהם את מלוא קופת הפיצוי. פתרון זה מחזיר את הפיצוי לקבוצת התובעים באופן יעיל ומבלי לערב שיקולים הזרים להליך השיפוטי. יתר על כן, הגרלות הן אמצעי הוגן וצודק לחלוקת משאבים, לפחות בסיטואציות דומות. מקובל לחשוב שמערכות שיפוטיות נרתעות מהכנסת אלמנטים אקראיים להליך שיפוטי, אך בהקשרים פרוצדורליים אחרים בתי משפט משתמשים באופן קבוע בהגרלות כאלו, למשל כדי להקצות שופטים לתיקים.

שי לביא הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטת הרוורד, וכותב על תחום התביעות הייצוגיות.

מודעות פרסומת