תגיות

, ,

בדיון שהתפתח על הרשומה המצוינת של רובי על חוק החרם, יובל תהה כיצד "החוק עבר מבלי ששאלת חוקתיותו נבחנה בצורה יסודית על-ידי מנגנוני הבקרה הפנימיים בכנסת." כפי שידוע, בסופו של דבר כתב איל ינון חוות דעת (נדמה לי שזה היה לבקשתו של ח"כ פלסנר, כלומר הוא לא יזם זאת באופן עצמאי), שם העלה ספקות (אך לא הכריע) באשר לחוקתיות חוק החרם.

אבל בואו נניח לרגע שהלשכה המשפטית של הכנסת הייתה מייצרת חוות דעת מפורטת, שבסופה הייתה מגיעה למסקנה שאין ספק כי מדובר בחוק לא חוקתי אשר צפוי להיפסל בבג"ץ. בשלב זה עולה השאלה, האם חברי הכנסת, בבואם להצביע על הצעת החוק, צריכים להתחשב בחוות דעתו של היועץ המשפטי לכנסת ובעקבותיה להצביע נגד החוק?

אני רוצה לטעון שלא. חברי הכנסת אינם צריכים להתנגד לחוק אך בשל התנגדותו של היועץ המשפטי של הכנסת. הם יכולים, כמובן, לקרוא את חוות הדעת, להרהר אחר הסיבות שהביאו את הלשכה המשפטית למסקנה שהחוק אינו חוקתי, אבל אסור להם להחליף את שיקול דעתם בזה של היועץ המשפטי לכנסת, או של כל יועץ משפטי אחר, ובכלל זאת היועץ המשפטי לממשלה.

לכאורה מדובר בעמדה טריביאלית. ברור שמי שמצביע אלו חברי הכנסת. היועצים המשפטיים, כשמם כן הם, רק יועצים. אבל נראה לי שיש כאן מהלך בעייתי יותר. בהערה של יובל קיימת הנחה מובלעת שגופי הייעוץ המשפטי אמונים, במסגרת תפקידם כמנגוני בקרה, על חוקתיות הצעות החוק. דווקא זאת עמדה לא טריביאלית, שכן היא טומנת בחובה מסקנה לפיה חקיקה מתנהלת במישור אחד, המישור הפוליטי, ובעוד שחוקתיות החקיקה מתנהלת במישור מקצועי משפטי נפרד שמנותק מהספירה הפוליטית.

דווקא מצב זה, שמבקש לנתק בין הפוליטיקה והמשפט בהקשר של חוקתיות החוק, אינו ראוי, והוא רק מאשרר את החלוקה המסורתית שבין הכנסת כמחוקקת חוקים לבין בית המשפט שאמון על פירושם. ואולם מדוע שפרשנות חוקתית לא תתקיים גם בכנסת, על-ידי חברי הכנסת ולא רק על-ידי היועצים המשפטיים? הרי כשחבר כנסת מצהיר אמונים, הוא מתחייב למלא באמונה את שליחותו, וניתן לפרש הצהרה זו ככזאת המחייבת אותו לחוקק חוקים התואמים את חוקי היסוד או עקרונות חוקתיים כלליים.

המצב בו בדיקת חוקתיות החוק מתקיימת במשרדים נפרדים המאוישים על-ידי עורכי דין שאינם נבחרי ציבור, יש בכוחו לייצר תמריצים מעוותים לח"כים. כך, למשל, חבר כנסת יכול להציע או לתמוך בהצעת חוק בלתי חוקתית שהוא יודע שתיפסל בבג"ץ, רק כדי לזכות בנקודות בקרב ציבור בוחריו. מבחינתו מדובר במצב מצוין: הוא יעביר חוק לא חוקתי, יזכה באהדת הציבור, אבל לא יישא באחריות. כנ"ל לגבי המצב ההפוך, לפיו הלשכה המשפטית לא ראתה קושי חוקתי עם הצעה חוק פלונית. האם בכך יש לפטור את חבר הכנסת מאחריות ציבורית במידה והחוק אחר כך נפסל בבג"ץ? האם ניתן לו להיתלות באילן הגבוה של הלשכה המשפטית? דרוש, אפוא, מנגנון שיגרום לחברי הכנסת להפנים את האחריות לחקיקת חוק לא חוקתי. אינני יודע כיצד יראה מנגנון כזה, אבל ברור לי שכל עוד אנחנו לא דורשים מח"כים להיות בקיאים, ולו ברמה מסוימת, בעניינים בסיסיים של פרשנות חוקתית, לא נוכל להגיע למצב הזה. במאמר מוסגר אציין שאפשר לטעון טענה קיצונית יותר, לפיה עצם קיומה של ביקורת שיפוטית גורמת למחוקק שלא לשקול שיקולים חוקתיים, מכיוון שהוא יודע שיש רשות אחרת שתעשה זאת עבורו.

אינני בא לטעון שאין מקום לגופי ייעוץ משפטי בכנסת או בממשלה. מדובר בגופים הכרחיים. כל מה שאני טוען הוא שקיומם של גופים אלה אינו יכול לבוא תחת הפעלת שיקול דעת עצמאי של חברי הכנסת עצמם, ובבואם להציע או לתמוך בחוק, עליהם (ולא רק על גופי הייעץ המשפטי) האחריות לבדיקת חוקתיותו. ייתכן מאוד שהח"כים אינם בקיאים בפרשנות חוקתית, ולכן יתקשו במשימה זו. יוזמות החקיקה האחרונות נראה שמאששות מסקנה זו. אבל דווקא בשל כך יש חשיבות לכך שבדיקת החוקתיות תעשה גם במסגרת ההליך הפוליטי, ולא רק במסגרת ההליך המשפטי, המקצועי. דווקא ההתעקשות על חשיבה חוקתית על-ידי המחוקקים עצמם יכולה לתרום, בטווח הזמן הארוך, לביסוסם של שיח דמוקרטי ושל זכויות חוקתיות.

מודעות פרסומת