פוסט אורח מאת טל ענר

בבית המשפט העליון תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור, בה אני מייצג אדם שהורשע בהעלבת עובד ציבור. האיש צעק כלפי שוטר סיור את דברי הפיוט "אתה שוטר זבל אידיוט!", וזאת אגב מעצרו בחשד לתקיפת שוטר, עבירה שממנה זוכה בסופו של דבר. והנה, בשבוע שעבר ניתן פסק דין מקיף של בית המשפט העליון בסוגיית פרשנותה והיקף התפרשותה של עבירת העלבת עובד ציבור – סעיף 288 לחוק העונשין, לפיו:

"המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד […] כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו – מאסר ששה חודשים".

אומר כבר עתה שסעיף 288 הוא לדעתי איסור פלילי מיותר ומזיק, והתרופה האמיתית הינה ביטולו ולא פלפולי פרשנות, אולם עד עתה דעה זו לא נתקבלה, אם כי היו נסיונות בכיוון.

אגב, הדיון הנוסף בפרשת אונגרפלד ניתן במקור בסוגיה ספציפית – האם היותם של דברי העלבון אמת מונעים הרשעה בעבירה, אולם בית המשפט העליון בחר לקיים דיון מקיף בפרשנות העבירה בכללותה (התשובה לשאלה שבה עסק הדיון הנוסף מלכתחילה היא בקצרה: "לא". ביקורת מוצדקת שהועלתה בנושא זה, והערות נוספות על פסק הדין בערעור הראשון, ראו אצל שגב ראם כאן)

מר אונגרפלד, שזכה באופן נדיר להביא את עניינו בפני ארבע ערכאות (בשלום, בערעור למחוזי, בערעור ברשות לעליון, וכעת בדיון נוסף בפני 9 שופטים), הואשם בפרסום כרזה מול תחנת משטרת חדרה בנוסח הבא: "צריך לפטר את [המתלונן, שוטר במשטרת חדרה] בגלל שיתוף פעולה עם עבריינים כלפי אלה שהתלוננו נגדם. משטרה לא צריכה תפוחים רקובים". הכרזה פורסמה במשך שבוע ימים, בהם שבת אונגרפלד רעב מול תחנת המשטרה. אין לי שום כוונה לסכם כאן את 91 עמודי פסק הדין, והמתעניין יעיין בתשע חוות הדעת של השופטים. באופן נדיר כל שופטי ההרכב הביעו את דעתם בפירוט, ולמי שחייב עכשיו ומיד לדעת "כמה כמה", נדווח שהרשעתו של אונגרפלד נותרה על כנה ברוב של 6 מול 3 שופטים. חוות הדעת העיקריות נכתבו על ידי השופטת פרוקצ'יה (רוב), והמשנה לנשיאה ריבלין (מיעוט). בתמצית אציין שהשופטים דנו כמתבקש בהתנגשות בין ההגנה החוקתית על חופש הביטוי לבין האיסור הפלילי על העלבת עובד הציבור וניסו איש איש על פי דרכו למצוא נוסחת איזון בין השניים.

כמי שעיסוקו העיקרי הינו הגנה על נאשמים, התגובה הרפלקסיבית שלי למשמע התוצאה היתה אכזבה, אולם קריאה בוחנת של פסק הדין, בהקשר של התיק שלי, הביאה אותי לכלל מסקנה שבאופן פרדוקסלי, דווקא דעת הרוב המרשיעה היא הדעה ה"סניגוריאלית" יותר, כלומר זו המצמצמת את היקף תחולת האיסור הפלילי, ובענייננו גם זו המעניקה הגנה רחבה יותר לחופש הביטוי.

אנמק.

מקובל על ריבלין ופרוקצ'יה שלצורך פרשנות הסעיף יש להיעזר בשני מבחנים מצטברים: מבחן תוכני (מה נאמר?) ומבחן הסתברותי (מה הסיכוי שההעלבה תפגע בעובד הציבור/בשירות הציבורי?). בנוגע לתוכן המבחנים הדעות חלוקות, והנה טבלה נאה:

פרוקצ'יה (רוב) ריבלין (מיעוט)
המבחן התוכני אין לקבוע מראש שתכנים מסויימים מהווים העלבה. לעתים דברי גידוף לא יהוו "העלבה" אסורה, גם אם התוכן קשה ופוגעני. מבחין בין דברי ביקורת לדברי גידוף, וקובע שהגבלה של גידופים עשויה להיות מוצדקת לצורך שמירה על תפקודו התקין של השירות הציבורי.
המבחן ההסתברותי סטנדרט גבוה – מבחן הוודאות הקרובה סטנדרט הסתברותי נמוך – מבחן "האפשרות הסבירה"
תוצאה הרשעה זיכוי

אמנם השופט ריבלין מציע לזכות את אונגרפלד, ומעניק בכך הגנה רחבה לאמירות שעיקרן דברי ביקורת, אולם הניסיון מצביע על כך שהמקרה של קללות וגידופים, הוא הטיפוס השכיח של העבירה, ולאו דוקא מקרים של אזרחים בעלי מצפון כאונגרפלד שעורכים שביתות רעב ומשמרות מחאה ליד תחנות משטרה. הערכת פסק הדין צריכה להתחשב בשאלה האם צומצמו או הורחבו גדרי העבירה בהקשר של הטיפוס השכיח שלה. לפי קריטריון זה, המעליב הטיפוסי, זה שקפץ לו הפיוז אגב היתקלות מעצבנת עם שוטר או פקיד, והתחיל לקלל את האמ-אמא שלו, עשוי דווקא לצאת זכאי בדינו. במקרים של התחרפנויות נקודתיות שכאלה, קשה יהיה גם להוכיח שמתקיים הקריטריון ההסתברותי המחמיר על פי מבחן הוודאות הקרובה.

ועוד משהו. הנשיאה ביניש, שנותרה במיעוט, סבורה שחרפות וגידופים הם תמיד "העלבה", ומציינת שקיימים מנגנונים חיצוניים שמאפשרים לתחום ולצמצם את הפגיעה בחופש הביטוי. לפי דעתה יש להתמודד עם התפרצויות זעם נקודתיות ע"י הפעלת שיקול דעת התביעה בהעמדה לדין (ראו בהקשר זה את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתבי אישום בעבירת ההעלבה) וההגנה של זוטי דברים. אני בספק האם המנגנונים האלה מתאימים. הניסיון שלי לפחות מלמד, שיד המאשימה די קלה על ההדק בהעמדה לדין של אזרחים מעליבים, ונדמה מקריאת כתבי אישום כאלה שמוגשים לבתי משפט השלום, ששוטרי ישראל רגישים מאוד ונוטים להיעלב.

באשר להגנת זוטי הדברים, אמנם פה ושם זוכו נאשמים שהעלו את הטענה (למשל כאלה שאמרו לשוטרים דברים כגון, "בן זונה, אפס"[1]; "טינופת אידיוט!"[2], "יא פלוץ אחד!"[3], "את רעה… מי את, אפס! אויר!"[4]; "דביל וקוקסינל"[5]). אבל יש במאגרים המשפטיים גם לא מעט נאשמים שהורשעו בשל גידופים דומים לאלה. על כל פנים, המקום להגן על חופש הביטוי הוא בפרשנות מצמצמת של האיסור הפלילי גופא, ולא במנגנונים חיצוניים שיעילותם מוטלת בספק.

[1] ת"פ (חיפה) 12266-05-09 מדינת ישראל נ' יוסף אלמקייס

[2] ת"פ (ק' שמונה) 292/01 מדינת ישראל נ' מסאלחה רפי

[3] ת"פ (קריות) 363/03 מדינת ישראל נ' לוזון ציון

[4] ת"פ (ק' גת) 257/01 מדינת ישראל נ' יפרח שלום

[5] תפ (ק' גת) 397/98 מדינת ישראל נ' קציר רן

טל ענר הוא עורך דין במחלקת תיקי בית המשפט העליון בסניגוריה הציבורית הארצית, ומרצה מן החוץ במסלול האקדמי (המכללה למינהל).

מודעות פרסומת