תגיות

, , , ,

ההשראה לכתיבת הרשומה הגיעה מידידתי, ד"ר ליטל הלמן, שפרסמה "המלצה למתנגדי החוק (לפחות בפייסבוק): תבחינו אם אתם מתנגדים לחוק חרם כזה באופן כללי או רק לזה שכללו בו שטחים שבמחלוקת כחלק ממדינת ישראל. זה נראה כאילו יש רק שתי עמדות (בעד או נגד) בעוד למעשה יש לפחות שלוש." משום שגם בעיני ההצדקה לעמדה חשובה, ולא רק יצירתן של קואליציות-לשעה (אם כי אין להמעיט בחשיבות הריאל-פוליטיקית של קואליציות מסוג אלה), מצאתי לנכון להעיר חמש הערות על החוק.

ראשית, הייתי מתנגד לחוק גם לו המילים "אזור בשליטת ישראל" היו מושמטות ממנו. יחד עם זאת, לעובדה שהחוק כולל אותן יש משמעות שלא ניתן להתעלם ממנה, והיא מעצימה את ההתנגדות לחקיקה (אגב, לפי פרוטוקולי ישיבות הכנסת אותם קראתי, תכליתו העיקרית של החוק בעיני מציעיו היא הגבלת קריאות לחרם ביחס ל"אזור בשליטת ישראל" כך שההתמקדות הציבורית בהיבט הזה של החוק סבירה למדי). העצמת ההתנגדות נובעת בראש ובראשונה מההשפעה השלילית של החקיקה על השיח הציבורי בשאלת המשך השליטה הישראלית בשטחים, ובכלל זה ההתנחלויות (הרחבה במסגרת ההערה הבאה) ובאופן משני משיקולים הנוגעים לההשלכות השליליות (לדעתי, ולצערי) של החוק ביחס למאבק הציבורי שישראל מנהלת בעולם כנגד הדה-לגיטימציה; לטשטוש ההבדל בין הטלת ספק בלגיטימיות של עצם קיומה של ישראל, לבין הטלת ספק בלגיטימיות של מרכיבים במדיניות מסוימת של ממשלתה עלולות להיות משמעויות כבדות, בין היתר ביחס לגופים וחברות בינלאומיים שנוקטים באופן פומבי במדיניות המתנגדת לסחר עם השטחים אך תומכת בסחר עם ישראל; החקיקה מחייבת אותם "לבחור", ולצערי חלקם יבחרו להפסיק לסחור עם ישראל. עם זאת, אלה משמעויות משניות ביחס לפגיעה בזכויות החוקתיות.

שנית, החוק אינו אוסר על חרם, אלא על קריאה לחרם (גם כאן, הנוסח המקורי "רוכך" לכאורה). גם לאחר החוק, אדם שלא יקנה מוצרים שיוצרו בגדה המערבית או יימנע מלבקר במרכז האוניברסיטאי באריאל לא ייחשב למעוול. גם מי שיקרא לחרם ייחשב למעוול רק בשל הקריאה, לא בשל ההתנהגות האישית שלו/ה. בכך תחכומה של החקיקה: הצלחתו של חרם תלויה בכך שהוא נעשה בפומבי, בזירה הציבורית. תוך ניסיון לשכנע אחרים להצטרף אליו (תודה לנעמה כרמי על הנקודה הזו). אין טעם לאסור על אנשים להחרים באופן אישי, כי אין דרך לאכוף חקיקה כזו (אלא אם בכל קנייה בסופר יידרש הקונה להפריש מעשר לרכישת מוצרי שטחים; טוב, אני לא באמת רוצה לנדב רעיונות – התעלמו נא מהשורה האחרונה). החקיקה נועדה להגביל את חופש הביטוי ואת חופש ההתארגנות הפוליטית, ובכלל זה לשלול את הזכות לנסות לשכנע אחרים בנחיצותה של פעולת מחאה פוליטית לא-אלימה, כאשר פעולה זו כשלעצמה אינה אסורה. מטרת החקיקה, לכאורה, היא צמצום הפגיעה האפשרית באינטרסים כלכליים או אחרים של תושבי השטחים או של בעלי אינטרסים אחרים (בעלת מפעל באזו"ת ברקן אינה בהכרח תושבת השטחים, ובעלי המניות של בייגל בייגל יכולים לגור בהרצליה פיתוח). ההשוואה המתבקשת היא לקריאות להחרמת חברה מסחרית על רקע מכירת מוצרים לא כשרים (טיב טעם כמשל) או בשל מחירים גבוהים לכאורה (תנובה כמשל), החרמת מוסד תרבות המעלה הצגות שנויות במחלוקת ("מלכת אמבטיה" של חנון לוין בתיאטרון הקאמרי בשנות השבעים כמשל) או אוניברסיטה שאחת הפקולטות בה קיבלה החלטה לא לכלול את ההמנון בטקס קבלת התואר (הפקולטה למשפטים בחיפה כמשל). בכל המקרים האלה, הפעולה נשוא הקריאה אינה אסורה. עמדתי העקרונית היא, שבכל המקרים האלה באיזון שבין חופש הביטוי לבין האינטרסים הכלכליים/תרבותיים/מסחריים, יד חופש הביטוי על העליונה – זה מחיר ראוי בחברה המעוניינת בשיח ציבורי בלתי מאוים (במאמר מוסגר ובדרך של "קל וחומר" בעיני גם עבירת ההסתה לגזענות בנוסחה הנוכחי פוגעת יתר על המידה בחופש הביטוי, אף ששם עומדת מולה פגיעה קשה בכבוד האדם; בעיני, חופש הביטוי היא אחת הזכויות החשובות ביותר שיש לאדם והגבלתה צריכה להיעשות במקרים מאוד מאוד נדירים). אסור שנתבלבל: כל קריאה לחרם, יהא הרקע לה אשר יהא – היא פוליטית; גם חרם צרכני בשל יוקר מוצרים הוא פוליטי – הוא עשוי להביא לפיקוח על מחירים, לייבוא, לפתיחת שוק לתחרות פנימית – כל אלה צעדים פוליטים, במובן האמיתי של המונח (ולא זה שאומץ בשיח הישראלי לתיאור בלעדי של סוגיות הקשורות בסכסוך). החקיקה מתערבת באופן בוטה ביכולת של שחקנים בדיון פוליטי להביע את עמדתם, בין אם מסכימים לה ובין אם לא. בכך, היא מוציאה חלק מהשיח הפוליטי אל מחוץ לגדר הדיון הלגיטימי (תודה לאיילת עוז על הנקודה הזו). היא אפילו מיישמת עקרון קפיטלסטי לעילא ולעילא: אם אדם עשיר מספיק על מנת להגן בכספו על עמדתו הפוליטית, הוא יכול להמשיך לעשות כן. בהקשר זה, הפגיעה שנגרמת כתוצאה מצמצומו של השיח הפוליטי הלגיטימי ביחס לשטחים חמורה יותר מזו שהייתה נגרמת לו החוק היה מוחל רק על קריאה לחרם נגד ישראל, שכן שאלת עתיד השטחים המצויה בליבת השיח בישראל מזה 44 שנים, ושאלת חוקיות היישובי הישראלים שהוקמו בה שנויה לא רק במחלוקת ציבורית, אלא גם במחלוקת משפטית: אין ולו פסק-דין אחד של ביהמ"ש העליון הקובע באופן פוזיטיבי שההתנחלויות תואמות את המשפט הבינלאומי או למצער אינן מנוגדות לו; האמינו לי, בדקתי.

שלישית, העובדה שהחקיקה חלה במישור "הנזיקי/אזרחי" ולא הפלילי אף מעצימה את הפגיעה בחופש הביטוי, במובנים מסוימים. הגשת כתב אישום בסוגיות חופש ביטוי נעשית במקרים חריגים בלבד ואמורה לכאורה להיעשות באופן שוויוני. לעומת זאת, כשמדובר בעוולה אזרחית, כל גוף פרטי הרואה עצמו כנפגע "כלכלית, תרבותית או אקדמית" מקריאה לחרם יהיה רשאי לתבוע. אין עליו נטל של "אכיפה סלקטיווית". והפיצוי הסטטוטורי לא דורש ממנו להוכיח נזק (תודה גם כאן לנעמה כרמי). לצד הסנקציה במישור הבין-אישי, החוק מאפשר לשר האוצר בהסכמת שר המשפטים למנוע מאדם שהביע דעה פוליטית להתמודד על מכרז ממשלתי, וזאת גם אם המכרז עוסק בתחומים אחרים לחלוטין: שוו בנפשכם אקטוארית שתרצה להתמודד על מכרז למשרה במשרד הפנים בחיפה ותיפסל על יסוד קריאה בבלוג העוסק בהכנת תבשילים להחרמת יינות שטחים. העובדה שמדובר בחוק העוסק בשטחים מעצימה את הפגיעה גם בהקשר הזה, לאור העובדה שלרובם המכריע של המכרזים הממשלתיים אין קשר לסוגיית השטחים. מטרת החקיקה היא ליצור "אפקט מצנן": כל גברת ואדון ייזהרו מעתה בדבריהם בבלוגוספירה, בעיתונות, או בכל מקור אחר שמא התבטאויותיהם תחסומנה אפשרויות העסקה עתידיות.במונחים חוקתיים אמריקאיים, זה viewpoint discrimination.

רביעית, החקיקה לא נועדה למנוע קריאה לחרם "נגד מתנחלים". החוק בו עסקינן אוסר על קריאת לחרם נגד פעולה שנעשית בשטחים – מסחרית, תרבותית או אקדמית – ולא נגד תושבי השטחים – גם אם הפגיעה הכלכלית גבוהה יותר בתושבי השטחים (ישראלים ופלסטינים – חלק מהעובדים במפעלים בשטחים) – מאשר באחרים. זאת, בדומה לקריאה לחרם נגד מפעלים המייצרים מוצרים לא כשרים שהפגיעה בהם חלה באופן לא שוויוני על תושבי יישובים שונים ו/או מגזרים שונים בחברה הישראלית (למשל, תושבי קיבוץ מזרע שחלק נסמכים לפרנסתם על תוצרת המפעל).
מה היה קורה לו אם תיאטרון הקאמרי היה נמנע מלמכור כרטיס להצגה בתל-אביב לתושב אריאל רק בשל מקום מגוריו? מעניין להזכיר את הוראות סעיף 3 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, האוסר על מי "שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי" להפלות "בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי". הגדרת "שירותים ציבוריים" לפי החוק רחבה למדי וכוללת בין היתר "שירותי…בידור…המיועדים לשימוש הציבור". עילות האפלייה לפי החוק כוללות דת, גזע, מין, מוצא אתני וכיו"ב, אך לא מקום מגורים. ואמנם, מקום מגורים אינו כלול בדרך-כלל ברשימה "הקלאסית" של עילות אי אפלייה בדיני זכויות אדם: ההנחה הרווחת (אם כי ניתן לחלוק עליה) היא שמשום שהזכות לחופש תנועה נתונה לכל אדם בתחומי מדינתו, מקום מגורים אינו מהווה מאפיין אישי שאינו ניתן לשינוי (כמו גזע), או שאין מקום לדרוש מאנשים לשנותו גם אם הוא ניתן לשינוי (כמו דת). לענייננו, מתנחלים יכולים לנוע בחופשיות בין השטחים לבין ישראל: לכל ישראלי זכות להיכנס לישראל, וישראלים פטורים מקבלת היתר כניסה לשטחים. מכאן, שאדם בגיר בוחר להיות מתנחל- בחירה הפיכה המזכה אותו בהטבות מסוימות (מיסוי מופחת למשל), ומחייבת אותו בתשלום מחירים מסוימים (עמידה במחסום, למשל). חשוב לשוב ולהדגיש כי לא זו מטרת החקיקה נשוא הרשימה; אם נידרש בכל זאת לסוגיה לגופה, ניתן, לכאורה, להצביע בין אפלייה של ישראלים בשל היותם ישראלים לבין אפליית מתנחלים בשל היותם מתנחלים: מעבר מהשטחים לישראל עלול להיות כרוך בקשיים, כלכליים ואחרים, אבל הוא נתון לשיקולו של המתנחל, אינו תלוי בהסכמת הרשויות ויכול להתבצע בכל עת. לעומת זאת, קשה הרבה יותר "להשתחרר" מאזרחות ישראלית, ובלתי אפשרי לעשות כן ללא קבלת אזרחות אחרת. גם המחיר של איבוד האזרחות הישראלית גבוה הרבה יותר. לכן, בהסתמך על הקטגוריות שהזכרתי לעיל, חרם על ישראלים דומה יותר לחרם על שחורים או נוצרים מאשר לחרם על מתנחלים. חרף האמור לעיל, יתכן שיש מקום לדון בהוספת "מקום מגורים" כאחת מעילות האפלייה, שכן פרשנות סבירה של הדין הנוהג מאפשרת לכאורה לתיאטרון הקאמרי להימנע מלמכור כרטיס לתושב אריאל (או שדרות).

לבסוף, ברמה האישית, אני לא מצדד בחרמות גורפים, וחרף החקיקה המזיקה והפוגענית הזו אני לא מתכוון לשנות את מדיניותי. למי שחושב/ת אחרת – לגבי השטחים, ישראל, ניסויים בבעלי חיים, פרסומות פרובוקטיביות, או יחצ"נים בלתי נסבלים – צריכה להיות זכות לא רק לפעול אחרת בעצמו/ה, אלא גם לקרוא לאחרים לעשות כן – ואולי לשכנע אותי. אלקין כמעט הצליח.

מודעות פרסומת