לקראת סוף החודש האחרון, הועלה לאתר משרד המשפטים הדו"ח הסופי של הצוות לבחינת עבירות ההמתה בחוק העונשין, שבראשות הפרופ' מרדכי קרמניצר. הצוות מונה על-ידי שר המשפטים לשעבר, הפרופ' פרידמן, בשנת 2007, ומעבר לבחינת יסודות עבירות ההמתה כאמור – בחן מחדש גם את הגדרת הרשלנות בחוק העונשין, שנוגעת לכלל עבירות הרשלנות בדין הפלילי.
חברי הצוות, שמנה בעיקר נציגים ממשרד המשפטים (מחלקת ייעוץ וחקיקה פלילי והמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה) ומהסניגוריה הציבורית – הגיעו להסכמה ביחס למרבית תחומי הדו"ח, וחילוקי הדעות שנתגלעו ביניהם מפורטים במסגרתו, ומעניין לקוראם.
בתמצית, הציע הצוות 4 מהלכים עיקריים: (1) עריכת מדרג של עבירות ההמתה, כך שעבירת הרצח תכלול שתי רמות: עבירת רצח בסיסית, שהעונש בגינה יהא מאסר עולם כעונש מרבי, ועבירת רצח בנסיבות מחמירות, שהעונש בצידה יהיה מאסר עולם חובה; (2) ביטול עבירת ההריגה והמרתה ב-3 עבירות חדשות: המתה בנסיבות של אחריות מופחתת; המתה בקלות דעת (תוך פיצול היסודות הנפשיים שתחת פזיזות); המתה בעקבות בקשת הקורבן; (3) קביעת עבירת גרימת מוות בהתרשלות רבתי, בנוסף לעבירת גרם מוות ברשלנות; (4) שינוי הגדרת הרשלנות שבס' 21 לחוק העונשין.

ראשית, אפרט מעט ביחס לכל אחד מן המהלכים האמורים. בסוף הפירוט אפרוש מעט מהרהורי בנוגע לשינויים המוצעים, מבלי לכסות, כמובן, את כל ההיבטים הרלבנטיים העולים מן השינויים המוצעים.

(1) ביחס לעבירת הרצח, הוצע להחשיב רק מעשה הריגה שנעשה מתוך יסוד נפשי של כוונה או אדישות כעבירת רצח בסיסית, ולהוציא מהגדרת העבירה הנוכחית המתה מתוך קלות דעת. הצוות ביקש לומר כי בשינוי זה טמונה עמדה מוסרית, לפיה מי שממית אדם באדישות, או מתוך חוסר אכפתיות לחייו, ראוי לתיוג של רוצח ולענישה בהתאם. הסניגוריה הציבורית, בדעת מיעוט, סברה שגם המתה מתוך אדישות צריכה לצאת מגדרי עבירת הרצח ולהיחשב לעבירה נפרדת.

עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, לעומת זאת, לא הוגדרה על סמך יסוד נפשי מסוים שביסודה, אלא על סמך נסיבות מסוימות המצדיקות, לדעת חברי הצוות, את התיוג של העבירה ככזה. הצוות מנה 13 נסיבות כאלה (כשבתוכן גם חלק מהנסיבות שכלולות כיום בסעיף 300(א) לחוק), שבהן, מעשה טרור שמטרתו לזרוע בהלה בַציבור (הכללי, בשונה מ"ציבור" מסוים) או להשפיע על ממשלה או רשות שלטונית; "hate crime", או מעשה שנעשה ממניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור (מסוים; כדוגמת הרצח בבר-נוער); מעשה דוגמת רצח על רקע "כבוד המשפחה", שמטרתו גם לכפות אורחות התנהגות על ציבור, לבד מזריעת בהלה; רצח שנעשה תוך שימוש באכזריות מיוחדת; רצח של קטין או חסר ישע (תוך הרחבה ושינוי האמור כיום בס' 300(א)(1) "אביו, אמו, סבו או סבתו"); רצח שנעשה בעובד ציבור בקשר למילוי תפקידו (כדוגמת רצח השופט עדי אזר); רצח שנעשה במסגרת פעילות ארגון פשיעה או טרור, ורצח שבוצע ממניעים מיוחדים של סיפוק יצר המין או התאווה להמית.

לעניין עונש מאסר עולם חובה, הותיר הצוות שיקול דעת לבית המשפט להרשיע בעבירת הרצח הבסיסית ("מנימוקים מיוחדים שיירשמו") – כאשר המעשה אינו מבטא דרגת אשמה גבוהה במיוחד, וזאת למרות קיומן של הנסיבות המחמירות. הרשעה כאמור תאפשר כמובן השתת עונש מאסר עולם כעונש מרבי בלבד.
חברי הצוות מהסניגוריה הציבורית סברו, לצד האמור – כי ראוי לאפשר לבית המשפט לסטות מעונש החובה גם בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות, כשנסיבות העניין כולו מצדיקות הקלה בעונש. במענה לכך טענה דעת הרוב בצוות כי על נציגי הסנגוריה הציבורית להתמודד מול השגות קציבת העונש בכלל, במסגרת בחינת חוק שחרור על תנאי ממאסר (התשס"א-2001).

(2) ביטול עבירת ההריגה והמרתה ב-3 עבירות חדשות:
א. עבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, שהעונש המוצע בצידה הוא של 15 או 20 שנות מאסר (דעות חברי הצוות נחלקו בעניין זה). הצוות הציע לכלול בהגדרת העבירה 5 נסיבות, שמופיעות כיום בחוק העונשין:

1. המתה בנסיבות קנטור (מופיע כיום בוורסיה אחרת בהגדרה של "כוונה תחילה");
2. עקב התעללות ממושכת בממית (כדוגמת ה-"battered wife syndrome/defense");
3. המתה שנעשתה על-ידי מי שיכולתו הוגבלה בשל הפרעה נפשית או ליקוי שכלי (שלא עולה כדי אי-שפיות, לפי סעיף 34ח לחוק);
4. מעשה שנעשה תוך חריגה מועטה מחלק מהסייגים לאחריות פלילית;
5. המתה בהתקיים הנסיבות שמקימות כיום חזקה של אדישות כלפי תוצאת המוות – במצבים של שכרות, כניסה למצב בהתנהגות פסולה ואחריות מבצעים בצוותא, לפי סעיפים 34ט(ב), 34יד ו- 34א לחוק;

נסיבות 2 עד 4 מופיעות כיום בסעיף 300א' לחוק ומאפשרות לבית המשפט להשית עונש מופחת בהתקיימן (לא להפעיל מאסר עולם).

ב. עבירת המתה בקלות דעת, שהעונש המרבי שמוצע לקבוע בצידה הוא 9 שנות מאסר, וזאת בגלל הפער הניכר באשמתו של מי שממית תוך אדישות, לבין מי שממית תוך יסוד נפשי של קלות דעת, דהיינו – מקווה שהתוצאה הקטלנית לא תתרחש. קלות הדעת, שהוצאה מהגדרת עבירת הרצח הבסיסית, הוכנסה אפוא תחת קטגוריה זו של "אחריות מופחתת".

ג. עבירת המתה בעקבות בקשת הקורבן – מדובר בהמתה מתוך חמלה (אלמנט סובייקטיבי של הממית), עקב בקשה חופשית, מפורשת ושקולה של הקורבן, הסובל ממצב רפואי קשה, כאשר לא ניתן להקל על סבלו באופן סביר (אלמנטים אובייקטיביים). העונש המרבי המוצע לעבירה זו הוא חמש שנות מאסר.

(3) קביעת עבירת גרימת מוות בהתרשלות רבתי, בנוסף לעבירת גרם מוות ברשלנות: כשלב ביניים בין גרימת מוות ברשלנות, ובין גרימת מוות מתוך קלות דעת (מחשבה פלילית); הדגש הוא על ה-AR: על ההתנהגות להוות סטייה ניכרת מהתנהגות סבירה + הפרה של הדין; היסוד הנפשי יכלול מודעות להתנהגות האמורה ורשלנות רק ביחס לתוצאה הקטלנית; כלומר – הסתכנות רבתית מודעת, מבלי שאדם יהא מודע לכך שזו יכולה להסתיים במוות;

(4) תיקון הגדרת הרשלנות ביחס לכל עבירות הרשלנות בדין הפלילי:
תיקון הגדרת הרשלנות, הקבועה בסעיף 21 לחוק העונשין, באופן שיורד הרף הנורמטיבי שניתן לה על-ידי הפסיקה, לפי חברי הצוות. המלצת נציגי משרד המשפטים הינה כי יש לתקן את סעיף 21(א)(2) לחוק, כך שיושם דגש על ה-AR שבהגדרת הרשלנות, כנ"ל, ועל החריגה מהסיכון הסביר לא רק ביחס להתרחשות התוצאה, אלא גם ביחס לפרטי העבירה עצמם (יצירת סכנה החורגת מהסיכון הסביר ככל שהדברים נוגעים לנסיבות ולטיב המעשה). מטרת האמור היא להדגיש את תוכנו של היסוד העובדתי של העבירה, כך שתמוקד האחריות ברשלנות בנאשמים שמעשיהם מקימים אשם.
שאר חברי הצוות הציעו בנוסף על האמור, להחליף את מבחן ה"אדם מן היישוב" שאומץ עם תיקון 39 (שפרופ' קרמניצר היה כידוע גם מיוזמיו) במבחן אינדיבידואלי – אשר מתחשב במאפייניו האישיים של הנאשם, וביכולת צפייתו ובאשמתו האמיתיים.

הצוות הציע גם לתקן את העבירות הנגזרות לעבירת הרצח:
1. ניסיון לרצח: הוצע לתקן את הגדרת העבירה, כך שתתאים לחלק הכללי ולהגדרת הניסיון במסגרתו, ובמקביל – דווקא להותיר את העונש המרבי שבצידה, של 20 שנות מאסר, על כנו – שאם לא כן, היה השינוי המוצע מביא להשתת עונש מרבי של מאסר עולם על המנסה לרצוח.
הצוות לא סבר כי יש מקום להטיל עונש מאסר עולם כאשר התוצאה הקטלנית לא התרחשה, גם אם מבחינת אשמתו הסובייקטיבית של העושה ייתכנו מקרים בהם הניסיון אינו נבדל מן העבירה המושלמת. מנגד, הוצע בכ"ז להותיר עונש חמור של 20 שנות מאסר בצד העבירה, בעיקר משום שבגדרי ניסיון יכולים להיכנס גם מקרים חמורים שמסתיימים בתוצאות חמורות, הגם שלא מוות.
2. שידול לרצח: הוצע לקבוע, כי העונש בגין עבירת השידול לרצח יהיה עונש מאסר עולם מרבי, ולא מאסר עולם חובה, לאור פס"ד מסראווה (שבו הביעו שופטי העליון אי נחת מהשוואת עבירת הרצח לעבירת השידול לרצח וקראו לשינוי חקיקה בעניין), ומאחר וקשה לקבוע כי המקרה הטיפוסי של שידול הוא דווקא זה של שידול חמור, שמצדיק מאסר עולם חובה.
3. סיוע לרצח: הוצע לקבוע, כי העונש בגין סיוע, הן לעבירת הרצח הבסיסית והן לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות יעמוד על 15 שנות מאסר (ולא על 10, כפי שהיתה מולידה החלה של סעיף 32 במקרה של עבירת הרצח הבסיסית – עונש שלפי הצוות אינו הולם את חומרת העבירה או את מדרג הענישה הראוי).
4. שידול וסיוע להתאבדות: הוצע להפריד בין שתי העבירות, שמעוגנות כיום בסעיף אחד, להקל את העונש של 20 שנה הקבוע בצידן, ולקבוע בגין עבירת שידול להתאבדות – 14 שנות מאסר, ובגין עבירת סיוע להתאבדות – 7 שנות מאסר. הפיצול האמור הוצע משום שמצבים של שידול חמורים יותר ממצבים של סיוע (כך גם לפי הדין הכללי), שכן אדם המשכנע אחר לשים קץ לחייו מבצע מעשה הפוגע פגיעה קשה יותר בערך חיי אדם מאשר זה המסייע למי שלכאורה גמר אומר לשים קץ לחייו.

לבסוף, הציע הצוות לבטל את העבירות הבאות:
1. איום בכתב לרצוח, לפי סעיף 307 לחוק, והעלמת לידה, לפי סעיף 311 לחוק – בעיקר משום שנמצא לאלה מענה בעבירות אחרות, לדעת הצוות.
2. המתת תינוק, סעיף 303 לחוק, כך שמעשה המתה כאמור ייבחן ככל מעשה המתה אחר. נציגי הסניגוריה הציבורית, בדעת מיעוט, התנגדו לביטול הסעיף.
3. ביטול סעיף 309 לחוק, המונה, לעניין הקשר הסיבתי, דוגמאות למקרים של גרימת מוות – בעיקר מאחר ולדעת הצוות מדובר בחקיקה קזואיסטית מיושנת, ומשום שהמקרים הרלבנטיים לסעיף נבלעו כבר בדין הכללי.

בתום סקירה בלתי נמנעת זו, אנסה, בקצרה, להעלות מעט מרשמיי עלי ווב:
נראה שאין ספק בכך שהדו"ח מבקש לקרב את המטוטלת של המשפט הפלילי, שנעה תמיד בין שני הקטבים של הוקעת פסלות המעשה ("wrongdoing") מחד – וה'אשמה' ("culpability") מאידך – לעבר הקוטב השני, הסובייקטיבי יותר, למצער ביחס לעבירות ההמתה.
גם לפי חברי הצוות עצמם, הרי שבבחינת עבירות אלה, הנחתה אותם החשיבות של שני האדנים – קדושת החיים ועקרון האשמה – כשהאחרון "נגזר מערך כבוד האדם".."שלפיו לא תוטל אחריות פלילית על אדם מעבר למידת אשמתו".
ועל ההתקרבות האמורה נראה שיש לברך, בראש ובראשונה בשל המהות, וערכים כמו desert, אוטונומיית הפרט, וכבוד האדם (שייתכן ומגלם בתוכו לבדו את שלל הערכים הללו), שדורשים – בפרט כאשר מדובר במשפט הפלילי, על כוחו הדורסני ופוטנציאל תיוגו – שאדם יקבל 'את שמגיע לו', כתוצאה מבחירתו שלו, ועל-פי תפיסתו ויכולותיו. דהיינו, לא בגלל קונסטרוקציות משפטיות שמבקשות להתוות מדיניות כללית על גבו, ואף לא בשל תוצאת מעשיו – ככל שזו נבחנת מבעד לפריזמה של הנזק או הרווחה, או המוסר החברתיים.
אולם יש לברך על הצעד האמור גם בשל הסיבות האינסטרומנטאליות יותר – "המראה" של חוק העונשין שלנו, שאליו התייחסו חברי הצוות יותר מפעם אחת – כשציינו, למשל, כי "הטכניקה החקיקתית שעל בסיסה חוקק סעיף זה (רשימה קזואיסטית של מקרים שעלו בפסיקה) היא מיושנת ואינה מתאימה לחקיקה מודרנית" – "המבוססת על הכללה והפשטה, ושתכליתה למנוע דינים שונים למצבים שמבחינה מוסרית אין ביניהם הבדל".

את ההתקרבות האמורה ניתן לראות, בין השאר, בהצרת הגדרת הרצח הנוכחית, ובהוצאה ממנה את ההמתה מתוך יסוד נפשי של קלות דעת, כנ"ל; בביטול החיקוקים הקובעים חזקות של מצב נפשי של אדישות בעבירת הרצח (ס' 34א, 34ט, וס' 34יד לחוק), כנ"ל – שהרי אם לא היו מבוטלים, במצב בו המתה באדישות היא רצח – יכול היה המבצע בצוותא להיות מורשע ברצח שבוצע על-ידי שותפו, למרות שהיה רשלן או קל דעת כלפי אותה עבירה. ברוח זו, אדם שהמית במצב של שכרות יכול היה להיות מורשע ברצח, גם מבלי שהיה אדיש לתוצאה הקטלנית.
ההתקרבות נעשתה גם בהכרה בכך שעבירות מסוימות אמורות להביא לא רק לענישה מופחתת לאחר ההרשעה, אלא גם לתיוג שונה של מבצען עוד טרם שעולה שאלת הענישה – כמי שביצע את המעשים תוך אחריות מופחתת, באופן ששוב מעביר את המשקל או הדגש אל האשמה.
עבירת ההמתה בעקבות בקשת הקורבן מהווה גם היא הבנה שבנסיבות המיוחדות של מקרה זה, מוצדקת הקלה משמעותית עם הממית, נוכח מידת אשמתו הפחותה – הגם שמדובר בהמתה אקטיבית (בשונה מחוק החולה הנוטה למות (התשס"ו-2006), המאפשר הימנעות מטיפול רפואי בלבד, כפי שהנושא נדון על-ידי חברתי באתר).
נראה כי תיקון עבירת הרשלנות והמיקוד בחריגה מהסיכון הסביר גם ביחס למעשה ולנסיבותיו מהווה גם הוא צעידת צעד קדימה, משכך "תמוקד האחריות ברשלנות בנאשמים שמעשיהם מקימים אשם המצדיק הרשעה בפלילים". מעבר לאמור, אם בתיקון 39 החליף מבחן 'האדם מן היישוב' את זה של 'האדם הסביר', על-מנת שבית המשפט יתייחס אל האדם הממוצע והרגיל, ולא לקונסטרוקציה תיאורטית, יצירת-ידיו (למרות שיש הסבורים שדבר לא השתנה לאחר ההחלפה האמורה) – הרי שההצעה בדו"ח לעניין זה אמורה להביאנו אל הנאשם הקונקרטי ממש, ואל נתוניו ונסיבותיו האישיים.
גם הוספת העבירה גרימת מוות בהתרשלות רבתי המוסיפה את הרף של חוסר הסבירות הניכר של המעשה וכן את המודעות אליו, יאפשר הטלת אשם באופן הוגן יותר.

ולמרות שכבוד הברכות במקומו מונח, נדמה שבמקומות מסוימים ניתן היה לשאוף ליותר – כאשר פעמים רבות היתה זו עמדת הסנגוריה הציבורית שביטאה, לדעתי, את אותו "יותר" שאני מכוונת אליו.
כך, למשל, ביחס לכלילת היסוד הנפשי של אדישות בעבירת הרצח הבסיסית, מעבר ליסוד הכוונה. נכון שכאשר אנו חושבים על אדם שחש שוויון נפש, זלזול או חוסר אכפתיות כלפי חייו של חברו – נראה לנו הדבר בזוי ומגונה כמעט כמו עבירת הרצח. אולם האמנם יש להתייחס למי שחפץ בתוצאה של המתה כאל מי שלא באמת חפץ בה? האמנם ראוי לחושפו, תוך כך, לעונש חמור, גם אם לא לעונש מאסר עולם חובה?
אין ספק כי קיים פער משמעותי בין מידת האנטי-חברתיות המיוחסת לביצוע עבירה מתוך אדישות, בהשוואה לביצוע עבירה מתוך קלות דעת. אולם מכאן אין בהכרח להסיק כי יש להשוות את האדישות לכוונה דווקא. עמדת הסנגוריה הציבורית לעניין זה, דהיינו – כי יש ליצור עבירה נפרדת של המתה באדישות – נראית, על כן, נכונה.
לעומתה, עמדת דעת הרוב, הרואה באדישות, בשל חוסר האכפתיות שזו מגלמת, פגיעה חמורה בערך חיי האדם באופן המצדיק הטלת סטיגמה של רצח – מדגישה שוב את "הענישה החברתית" בגין מה שאנו תופסים כמעשה פסול, הגם שמבחינת האשמה – שוויון נפש רחוק מכוונה.
כמובן שיש לצפות, בנוסף על האמור, שכלילת האדישות בעבירת הרצח תעלה גם קושי ראייתי, כפי שציינה הסנגוריה הציבורית, באופן שמעלה חשש שבתי המשפט ירשיעו אדם ברצח מתוך אדישות, הגם שדובר בקלות דעת – אולם זו כבר סוגיה אחרת.

מחלוקת דומה התעוררה ביחס להחלת הלכת הצפיות בעבירת הרצח. דעת רוב חברי הצוות היתה כי ניתן להחיל את הלכת הצפיות גם כאשר הנסיבה המחמירה כוללת מטרה מיוחדת. נציגי הסנגוריה הציבורית, לעומת זאת, התנגדו להחלת הלכת הצפיות בעבירת הרצח בכלל, ובפרט בכל הנוגע למטרות המיוחדות של הנסיבות המחמירות – בין השאר, בשל החשש ממדרון חלקלק ומכך שבתי המשפט ירשיעו ברצח גם במקרים בהם נצפתה התוצאה כאפשרות רחוקה יותר מקרובה לוודאי.
גם כאן ברור הרצון שלא להחיל חזקה משפטית כתחליף לכוונה, במקרים שבהם לא בהכרח קיים רצון אמיתי במותו של אחר ובייחוד במצבים (שכפי הנטען גם כיום, לאחר תיקון 39, ביחס לרצח בכוונה תחילה) – המקימים כוונה מיוחדת.
ולסיכום, נראה כי גם אם הלכו כבר צעד לקראת עקרון האשמה – טוב היה לו היו חברי הצוות ממשיכים לצעוד באותו הכיוון – תוך ניתוק פיקציות משפטיות כגון אלה שנמנו לעיל כליל מעבירת הרצח, והוצאה ממנו את היסוד הנפשי של אדישות.

נראה כי הצוות ביקש לאזן לטובת האשמה, כאשר הותיר לבית המשפט שיקול דעת לקבוע ביחס למעשים מסוימים, שאליהם לא נלוותה דרגת אשמה גבוהה במיוחד – כי אלה ייכנסו בגדר עבירת הרצח הבסיסית ולא עבירת הרצח בנסיבות מחמירות (על הענישה הנלווית לה), למרות התגבשות נסיבות כאמור.
השאלה היא אם אין מדובר בהותרת שיקול דעת רחב מדי לבית המשפט, ואם לא ראוי היה להגדיר עניין זה בחוק, נוכח אי הוודאות העלולה לצמוח מכך, החמורה שבעתיים במשפט הפלילי? שהרי אין שיקול הדעת מתייחס רק להשתת העונש, אלא גם לעצם התיוג וההרשעה – רכיבים שראוי שיהיו וודאיים עבור נאשמים פוטנציאליים.

בהקשר של הענישה, הציעו חברי הצוות מהסניגוריה הציבורית לאפשר לבית המשפט לסטות מעונש מאסר עולם חובה גם בהרשעה בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות – כשנסיבות העניין כולו מצדיקות הקלה בעונש, ולא רק נסיבות המעשה (וליתר דיוק, דרגת האשמה הנלווית לו). מאחר והתחשבות כאמור מצד בית המשפט נהוגה כבר היום במסגרת שלב הענישה, דומה שאין צורך בקביעה של הוראה דומה חדשה בחוק – ולמעשה נראה שיש בכך אי קבלה של עונש החובה, ככזה, על-ידי הסנגוריה – דבר שנראה גם הוא כנכון. שכן גם אם בחיי המעשה נקצב עונש מאסר העולם במרבית המקרים – לא ברור מדוע יש להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט בהקשר זה לשאלת האשמה ביחס למעשה הספציפי בלבד.

ביטול עבירת המתת התינוק מעלה קושי שנוגע גם הוא בשאלת התיוג. בעוד האפיק של אחריות מופחתת מתייחס להפרעה נפשית חמורה, ניתן להעלות על הדעת מקרים של המתת תינוק בידי מי שאינו סובל מהפרעה חמורה כאמור, או קבועה. גם אם יקבע בית המשפט כי המעשה לא מבטא דרגה גבוהה במיוחד של אשמה, וירשיע בעבירת הרצח הבסיסית – עדיין, מבחינת תיוג המעשה – ייוותר המבצע עם התיוג החמור של רצח.
סוגיית התיוג עולה גם בהקשר של הנסיבות שהצוות הציע להתייחס אליהן כאל מקימות 'אחריות מופחתת'. נראה כי מרבית הנסיבות הללו יכולות היו להיחשב בשיטות משפט שונות כהגנות פוטרות – שהיו מביאות לזיכויו של מי שנהנה מהן.
לו היו נתפסים המקרים של קנטור, התעללות ממושכת בממית, הפרעה נפשית או ליקוי שכלי של הממית, חריגה מועטה של הממית מתנאי ההגנה העצמית, הצורך או הכורח (ולא חריגה מתחום הסבירות דווקא, כפי שהציעה הפרקליטות) ככאלה המצדיקים מתן פטור – ניתן היה לומר כי מעשה ההמתה עודנו פסול, אולם בשל הנסיבות המיוחדות שבהן היה מצוי הממית, הוגן יותר שלא להרשיעו ולהענישו (וניתן, למשל, תחת זאת, לבחור באפיק טיפולי עבורו).
רוב חברי הצוות הודו בכך (בהקשר לחריגה מתנאי ההגנות בחוק) כי "עסקינן במקרים הקרובים מאוד לסייג מוחלט מאחריות", אם כי הגיעו למסקנה שבשל כך "יש הגיון רב ביצירת קטגוריה שאינה בבחינת הכל או לא כלום – פטור מוחלט מאחריות, או הרשעה בעבירת הרצח".
נראה כי בהכנסת הנסיבות הנ"ל תחת הקטגוריה של 'אחריות מופחתת', נסתם הגולל על האפשרות שיינתן פטור עם התקיימותן – באופן שיכול היה לאזן בין המסרים שביקשה הוועדה לקדש, כנ"ל – קדושת החיים מחד, ועקרון האשמה, מאידך, ולעניות דעתי – חבל שכך.

קושי אחרון שעולה לעניין זה מהדו"ח הוא זה המתייחס לעבירת ההמתה בעקבות בקשת הקורבן. נותר מקום גדול לפרשנות, בין השאר, ביחס לשאלות מה ייחשב לסביר ("סובל ממצב רפואי קשה שלא ניתן להקל על סבלו באופן סביר")? האם הפסקת הכאב קליל? האם חלקית? האם יילקח בחשבון סף הכאב האישי של החולה, והאם לא ראוי שיילקח סף כאב סובייקטיבי זה בחשבון? האם יש צורך כי החולה יהיה על ערש דווי, וכי הפרוגנוסטיקה הרפואית הרלבנטית תנבא מוות וודאי תוך זמן קצר, או שמא די שיסבול מאוד גם אם מותו צפוי כעבור מספר שנים? חברי הצוות התייחסו לסוגייה האחרונה והכריעו כי גם אם ישנו סיכוי שהמחלה ניתנת לריפוי, ראוי להתחשב, מבחינת הממית – באוטונומיה של הקורבן וברצונו לשים קץ לסבלו, כאשר מדובר בסבל ניכר ומתמיד.
ומה לגבי האפשרות כי במהלך התקופה שעד למותו ישתנה מצבו כך שלא יסבול עוד ממצב רפואי קשה? האם הדבר יקל על רופא ליתן תרופה שהוא יודע שיש סיכוי שתמית את החולה מבלי לבחון אלטרנטיבות נעדרות סיכוי דומה?
עבירה זו מותירה שאלות רבות ללא מענה. חברי הוועדה התייחסו לחלק מן השאלות, ובחרו בנוסח המוצע תוך ראייה בו פרי איזון בין נוסחים שבשימוש במדינות שונות.
נראה כי השאלות הללו עתידות להתדפק על דלתות בתי המשפט ברבות הימים, אלא שלא ברור אם נכון הוא להותיר את המענה להן לתוצאות ההתדפקות האמורה.

ולבסוף, נראה כי בדו"ח אפשר לראות לא "צעד קדימה, שניים אחורה (סקובידו)" אלא ההיפך, או אף שני צעדים קדימה ואחד שעומד במקומו, ללא זיע. ובמילים אחרות, מי אמר שאין מקום לאופטימיות?