אתמול פרסם משרד המשפטים תזכיר חוק חשיפת פרטי מידע של משתמש ברשת תקשורת אלקטרונית, התשע"א-2011. תזכיר החוק משנה את המצב היסודי הקיים בפועל לפיו פרטיו של גולש הם חסויים אלא אם ניתן צו בית משפט המאפשר העברת פרטיו. לפי התזכיר, מי שחש נפגע כתוצאה מפרסום אנונימי כנגדו ("מבקש", בלשון התזכיר) יוכל לפנות לספק האינטרנט בכדי לקבל את פרטי המשתמש.

לפי סעיף 3 לחוק המוצע,  יהיה על ספק למסור למבקש נתון מזהה ככל שהוא מצוי בידו. סעיף 4 מאפשר פנייה מקדימה, לפני פניה לבית משפט, שאז יהיה על הספק להודיע לגולש המפרסם (ה"מנוי") שנתבקשו פרטיו. אם המנוי מתנגד לבקשה יהיה עליו להודיע על כך לבית משפט בהליך אנונימי. לפי סעיף 7(ב), אם יוכח כי בקשת חשיפת הפרטים נועדה להגשת תביעה, ויש ראיות לכאורה המעוררות חשש ממשי שאכן בוצעה כנגד המבקש עוולה או הופרו זכויות קניין רוחני שלו, יוכל בית המשפט להתיר פרסום פרטי המשתמש.

רבים משתמשים במעטה האנונימיות של הרשת. חלקם אף משתמשים בו לרעה, בין משום שהם פוגעים בקניין רוחני של אחרים, ובין משום שהם מוציאים את דיבתם של אחרים רעה. באשר לפגיעה בקניינם הרוחני של אחרים, נדמה כי האנונימיות של הרשת אינה חלק מיסודות הפגיעה. לא העובדה שאיש אינו יודע את שמו של אדם מאפשרת לו לפגוע בזכויות היוצרים, אלא העובדה שהאינטרנט הוא אינסופי, ונותן תחושה שאי אפשר לאתר את הפוגע. ככל שבכך מדובר, נראה שלפי רוב הצורך העיקרי של הנפגע לא יהיה זיהוי הפוגע והוקעתו, אלא קבלת פיצוי מרתיע. זאת אפשר לעשות גם מבלי לחשוף את זהותו של הפוגע. הנתבע יוכל להתגונן בבית המשפט באורח אנונימי, ואם יחויב בדין יוכל בית המשפט להחליט האם יש צורך ציבורי בפרסום פרטיו. אולם לא רק האינטרס של הנפגע בפרטי הפוגע קטן בהקשר זה. הוא הדין גם ביחס לאינטרס הלגיטימי של הפוגע. האנונימיות בהקשר זה היא יותר תוצאת לוואי מכלי עיקרי. לכן, הגם שביחס לפגיעה בקניין רוחני נראה כי יש פתרון פוגע פחות, גם הפתרון בו בחר התזכיר מתקבל על הדעת.

בשונה, שלילת האנונימיות האינטרנטית ככל שמדובר בהבעת דעה – גם אם היא עולה כדי לשון הרע – היא בעלת אופי שונה בתכלית, ומעלה ריח לא טוב של "אח גדול". האינטרנט מאפשר לאדם גישה קלה ומיידית לאזניהם של רבים, כך שהשמצה כלפי אדם אינה נתחמת מבחינת הנמענים או משך הזמן בו. אלה הם אכן סיכונים משמעותיים. עם זאת נדמה שהרבה מן הקסם והייחוד של האינטרנט הוא היותו כיכר שוק שוויונית. האינטרנט מאפשר לאדם הקטן התמודדות פחות בלתי-שוויונית מול קונגלומרטים, בעלי שררה ושאר גורמים חזקים. הוא מאפשר לפרט לצאת מעמדת הקלט בה מכניסה אותו המדיה המסורתית, ולהביע עמדה ודעה. בהקשר זה, אנונימיות היא לעיתים חיונית. האנונימיות מאפשרת לגולשים גישה למידע שלא היו משיגים בדרך אחרת: היא מאפשרת למתנגדי משטר להתאגד ולפעול; היא מאפשרת לבני קבוצות מוחלשות – ככל שיש להם גישה לאינטרנט – לקבל ידע והעצמה; היא מאפשרת לדודה בלומה לקבל פרטים ראשוניים אודות יבלת שגילתה מבלי לערב בכך את רופא המשפחה. חלק מהפעילויות האלה אינן מטרידות את בעלי האינטרסים, ולכן בינתיים אינן  מצויות בסיכון מבחינת החוק המוצע, אולם  עצם שינוי כללי המשחק האינטרנטיים פוגע גם בהן.

ומה ביחס ללשון הרע? אכן, ישנן הבעות עמדה שהן פוגעניות, אינן חוסות בהגנת תום לב או אמת, ולכן חשופות לתביעה במציאות האקטואלית. ואכן, הבעות עמדה כאלה עשויות להימלט מתביעות ולהיוותר ללא מענה במציאות הוירטואלית (ולו בגלל שמציאות הפרטיות היום נוטה לטובת הגולשים והתזכיר הופך את הנטלים בהקשר זה). המחוקק החליט על נוסחת איזון שסיפקה אותו ביחס ללשון הרע בעולם האמיתי, והחליט לתחום את חופש הביטוי והפרטיות באופן מסוים. נדמה כי העתקת נוסחת איזון זו לאינטרנט היא מוטעית ואף מסוכנת. גם בהקשר זה יש לשקול את מאפייני הפרסום: למי שפרסם שקר בספר קל לייחס אחריות לדבריו, משום שספר הוא מדיום שנערך שוב ושוב טרם פרסומו. גם ביחס לעיתון ניתן להפעיל כלל אחריות דומה, משום שגם שם יש פער – מסוים – בין הבעת העמדה לפרסומה. באינטרנט אין פער כזה, ואין גם פערי תיווך. הבעת דעה באמצעות עיתון דורשת מאמץ, קשרים ועניין לציבור במידה שתשכנע את אמצעי המדיה להשקיע בה "זמן מסך" או "אינצ'ים". באינטרנט אין פערים כאלה: הפרסום הוא מיידי ועצמאי. מאידך, המדיומים המסורתיים אינם ניתנים לתיקון אמיתי: שגיאה בספר שפורסם אינה יכולה להילקח בחזרה. ניתן אמנם לפרסם הבהרות ותיקוני טעויות, אולם כל עוד לא נאספו בחזרה כל עותקי המהדורה הבעייתית, הפגיעה מוסיפה להתקיים בעולם. באינטרנט לעיתים ניתן לערוך מחדש ולתקן. לא ניתן להחזיר אימייל שנשלח, אולם ניתן למחוק סטטוס בפייסבוק, לתקן פוסט בבלוג, וכדומה. רק מתי מעט ידעו לגשת לקבצי ארכיון ולחפש שם את המקור שלא תמיד יימצא.

נראה כי השונות בין המדיומים, ובעיקר ההבדל בפערי הכוחות אותו משקפת שונות זו, מצדיקים משנה זהירות ועריכת מאזן חדש בין הערכים הנפגעים. הטלת אחריות על עורך שלא בירר מה פורסם בעיתונו שונה בתכלית מהטלת אחריות על בלוגר שפרסם תלונה על שירות לקוחות בחנות פלונית: יש להם משאבים שונים לבירור הרקע העובדתי; הראשון מרוויח כסף מפרסום התלונה בעיתונו בעוד השני לפי רוב אינו נהנה מהפרסום מעבר לעצם ההודעה לציבור; לעיתים הראשון הוא בעל תפקיד ציבורי משום שהוא נהנה ממשאב ציבורי מצומצם (בעיקר בכל הנוגע לטלוויזיה ורדיו) או מסובסד (חלק מהוצאות ספרים), בעוד האחרון הוא ה"אדם מן היישוב".

אין בכל האמור עד הנה כדי לומר שאין מקום לדיני לשון הרע באינטרנט. אין בדברים כדי להגן על התבטאויות חמורות המופיעות לעיתים ברשת, או להצדיק פרסום כל חומר שהוא. אולם מאחר שהרמת מסך הפרטיות יש בה שינוי ממשי של כללי המשחק האינטרנטיים, שחלקם חיוביים מאוד, ביקשתי לקרוא למחוקק לשקול מחדש את נוסחת האיזון בין חופש הביטוי וההגנה על השם הטוב, ולעשות זאת לפני שינוי המאזן לרעת הגולש האנונימי. נראה כי תזכיר החוק כמות שהוא מהווה כרסום נוסף בחירות האזרחית בישראל.